בגיל מסוים, הבן אדם מבין שהוא צריך לגבש לעצמו תפיסת חיים. אולי בגלל זה מתחילים לראות בהפגנות כאן, יותר ויותר אנשים מבוגרים בני חמישים ומעלה שנעצרים ומרותקים לרצפה. הבן אדם לא יכול לומר לעצמו -"חייתי חיים שלמים ולא נלחמתי אפילו פעם אחת על משהו צודק". בגיל מסוים הבן אדם צריך לצאת נגד כל העולם. או לפחות נגד חלק ממנו.
אז יש כאלו שחושבים שכל העולם זה נתניהו ולכן צריך לשלוח אותו הביתה בכל מחיר, ויש כאלו שחושבים שחייבים כבר להוציא אותו מהבית (שבסוף זה אותו דבר לא?). יש כאלו שחושבים שכל העולם זה פחמימה אחת גדולה והם יוצאים במאבק מול סוכרים, לחמים וצ'יפס. יוצאים נגד כל ההנאות הקטנות שמגיעות לכאן במטוגן. וממילא הם יוצאים נגד כל העולם. הם גם דואגים שתרגיש רע עם עצמך שאתה עדיין מהאו"ם - ראשי תיבות ל-אוהב ומעדיף מטוגן. ואתה עדיין בוחר לקום כל יום לעבודה, לריב עם הילדים בבוקר, לקחת את האשפה בזמן, ובלילה - לילה טוב. ומה עם משהו משמעותי?
בגיל מסוים בוא נגיד ארבעים ומעלה, הבן אדם מבין שהוא צריך לגבש לעצמו משהו מעבר. תחביב שיתאים לגיל. אי-שם לפני שלושים שנה החלטנו אני ובן דודי שקראו לו בשם הכל כך נדיר ומיוחד יוסי, לאסוף בולים. לו לא הייתה בעיה לעשות את זה. אבא שלו עבד אז בנמל אשדוד והדואר אז היה מונופול בכל מה שנוגע למכתבים וחבילות. להזכירכם, מי דיבר אז על מיילים ופדקס. ולכן, בעוד שהוא התפאר מידי קיץ באיסוף בולים מכל העולם שארוזים בתוך אלבום מיוחד, אני ניסיתי לתלוש בולים של הארץ מהמכתבים שהגיעו אליי לבית ארוזים בתוך גומייה של דוורים.
הטעות הראשונה שלי הייתה, שהבולים שאספתי לא בדיוק היו נדירים והסיכוי שמישהו בעוד שלושים שנה יקנה אותם בכמה מיליונים טובים היו בדיוק כמו הסיכוי שחשבתי שבגיל ארבעים אכתוב בעיתון הגדול בעיר - מביט. הטעות השנייה שלי הייתה, כאשר חשבתי לקחת את בול החברות בהסתדרות של אבא שלי ולצרף אותו לאלבום שלי, או יותר נכון לאלבום תמונות ישן שניתן היה להדביק עליו תמונות כי יש בו דפים דביקים. בול של ההסתדרות של פעם היה שווה לא מעט, ומהר מאוד הבנתי איפה הנקודות הרגישות של אבא שלי - עד הפנקס.
עברתי לתחום הבא שנקרא: איסוף מטבעות. שוב, בן דודי הקדים אותי. לנמל אשדוד הגיעו לא מעט אניות מכל העולם כך שאבא שלו יכל לארגן לו מטבעות מכל העולם. אבא שלי לעומת זאת, עבד בקמ"ג כך שמטבעות מכל העולם לא היו בנמצא ואפילו את מצלמת ה-פוקט שהוא קיבל מתנה בחג, נתנו לו בלי פילים. בתור מפלט אחרון, הצעתי שננהל תכתובות בדואר אני ובן דודי שגר אז בעיר הרחוקה קריית גת, בתקווה שאולי אלך בדרכה של אנה פרנק. בעניין המכתבים לא מעבר השם ישמור. לפחות בכך שבעוד שלושים שנה אפתח את המכתבים האלו יחד עם היומנים שניהלתי אז, ואגלה שאפשר להשאיר משהו לדור הבא.
פתחתי לאחרונה כמה מהיומנים הללו כדי להראות אותן לבנותיי. הן בתגובה ביררו מתי יוכלו להחליף את שם משפחתם, וגילו שיש להם עוד כמה שנים לעשות את זה. בהנחה שהקורונה תעבור מהעולם עד אז.
עברו הימים אך אזכור השנים, ובגיל ארבעים הבן אדם מגלה שמתפתח סביבו עולם שלם של תחביבים שאנשים בנו לעצמם. יש להם חברים מאותו מועדון חברים, הם יוצאים לטייל ביחד, יש להם קבוצות וואטסאפ משותפות והכי חשוב, יש להם למה לקום בבוקר. אז יש קבוצת בשלנים, ויש קבוצת הנדי מן שזה אנשים שמחזיקים בכל הכלים האפשריים לשיפוץ בתים. אני לא יודע לבשל ואני עדיין מנסה למצוא פתרון לידית של דלת חדר שינה שלי. יש קבוצת קרניבורים - אוהבי בשר שמשקיעם שעות בלסובב שיפוד, ויש חובבי (שזה כמו אוהבי אבל יותר מקצועי) יין שמקדישים ימים כדי לגרגר יין עתיק. אני לא בנוי לזה. גם חברות במועדון שופרסל לא תרמה לי יותר מכרטיס אשראי נוסף.
ואז גיליתי משהו שאולי יתאים לי. זו הייתה קבוצת אוהבי השטח. אומנם ג'יפ אין לי, ואפילו בטיול בסיני ביקשתי לישון בחדר מסודר, אבל אני גר במדבר ויש לי רישיון שזה כבר פותר חצי מהבעיות. מדובר באנשים שנוסעים על ג'יפים מלפני עשרים או שלושים שנה, מזלזלים בכל ג'יפ שיוצר בשלוש שנים האחרונות, ויוצאים לנסיעות שטח בלילה כדי לעשות קפה על מדורה. אני חשבתי שמדובר בבדואים אבל הסתבר שלא ממש, ושיש שם לא מעט אשכנזים, עם קורטוב תימנים. בניסיון להיכנס למועדון הזה, החלטתי להצטרף לכמה חברים שלי מילדות שכן שייכים למועדות הנכון, ולהצטרף לטיול מבחן לפנות בוקר של שישי למדבר יהודה. התלבשתי כיאה למועדון - מכנס אלגנט, חולצה מכופתרת ונעלי שבת ויצאתי עם התיק שלי בשלוש לפנות בוקר. ג'יפ יפה ונוצץ אסף אותי, ולאחר שעה קלה מצאתי את עצמי עובר טלטלות בחיים תרתי משמע. מה האינטרס של בן אדם לנסוע על סלעים ומצוקים, לעלות, לרדת, לגרום לבחילה, ללכלך את כל האוטו בבוץ ולבסוף להגיע להר ולהדליק מדורה לקפה, כשאת כל זה אפשר לעשות בכביש ישר עם חנות נוחות בסוף?
אחרי שעתיים של נסיעה כזו, ירדתי להקיא ואז לחפש לעצמי במחילה מכבודכם מקום להתפנות. רק שהחברים שאספו אותי דיברו על להתפנות בשטח. בצבא לא עשיתי את זה, ואין סיבה שבגילי המופלג אני אסתדר עם שיחים בתור נייר טואלט. הם מצידם הסבירו לי מה אני אמור לעשות עם הכבודה בשטח, ואני העדפתי לדלג על השלב. עוד שעתיים של נסיעה של לעלות לרדת לעלות נתקעים. נחכה שמישהו יחלץ אותנו, ואני ביקשתי לחזור הביתה. את היום סיימתי כהרגלי בקודש בכל פעם שאני נמצא יותר משעתיים בשמש, בהתייבשות קלה וביקור קצר במיראז'. מרתי מידה קיבלה אישור סופי שבעלה הוא לא שוורצנגר ואפילו לא רמבו.
בקיצור, חברים ומועדונים לא היו הצד החזק בחיים שלי, ואין סיבה שבגיל ארבעים אני אנסה להתקבל לזה. אולי נחזור לתוכנית של מועדון הבולים והמטבעות. השאלה איך מגרדים בול מהאימייל, או איך בדיוק מכנסים לקופסה מטבע ביטקויין?
