"נולדתי בגבעתיים ובשבועות הראשונים לחיי ישנתי בתוך מזוודה פתוחה, כי להורים שלי לא היה כסף לקנות מיטה", אומר
ינקי מרגלית. "אבל שלא תסיק מכך שאני ילד גבעתיים. בגיל שלושה שבועות עברנו לעיר ילדותי הקסומה בת-ים. זה היה המקום האידיאלי לחיי ילדוּת: חולות אין-סופיים, ים, סברסים, משחקי רחוב. היה קשה מאוד להתנתק מהמרחב הציבורי המופלא הזה. כדי לגרום לי לחזור הביתה אימא שלי הייתה מביאה חתיכת שניצל ואחרי שטרפתי אותה, הייתה אומרת לי שהמשך השניצל מחכה לי בבית".
הדבר השני שמרגלית מזהיר אותי שלא להסיק מהעובדה שאת ראשית חייו לן במזוודה פתוחה - שהוא סבל ממחסור כלכלי. "תראה", הוא אומר, "מעולם לא גדלתי בתחושה של חֶסר כלכלי. זה נכון שאבא שלי, יוסי, עבד בו-זמנית בשלוש עבודות שונות: היה קם בחמש בבוקר, נוסע על אופנוע-סירה לאשדוד, כדי ללמד דפוס בבית-ספר, בצהריים עובד כפועל דפוס, ובערב כסבל. ואמי, אילנה, טיפלה בנו, ארבעת הבנים שלה, ושמרה במקביל, בתשלום, גם על חמישה ילדים נוספים. ולמרות זאת היה לי כל מה שרציתי. ולא, מעולם לא ביקשתי מותגים. עד הצבא אפילו לא הכרתי את המושג הזה. חיינו חיים פשוטים, אבל עשירים בחוויות ובידע ובהשכלה".
בהמשך הוא מספר על בית אותו הקימו ניצולי שואה. "אבא שלי היה בגיל 8 בגטו קובנה בליטא. אמי הייתה אז בת 6 והוריה החביאו אותה, לבדה, במרתף של פולנייה, וכך היא ניצלה. ולמרות סיפור חייהם אני לא זוכר שהייתה אטמוספרה של ניצולי שואה בבית. או בגלל שזה באמת לא היה קיים או אולי בגלל שיש בי מידה של אוטיזם, שלא שם לב לדברים האלה".
מה אתה כן זוכר שקיבלת ושמעת מהוריך, אני שואל. "היו להם שני מסרים מרכזיים", הוא עונה. "הראשון - השכלה, לימוד, חקירה. והמסר השני - לימודים פורמליים. אני זוכר שאמא שלי אמרה לי שיום יבוא וכדי להיות מנקה רחובות אנשים יצטרכו תעודת בגרות".
את המסר הראשון שקיבל מהוריו הוא יישם, כך אני למד ממנו, באופן מוחלט; אבל בכל הקשור למסר השני - שם, דווקא שם - הוא צעד במסלול הכי מנוגד שיכול היה למצוא. "אני חושב שמי שסיכם את זה טוב יותר מכל אחד אחר היה חבר כיתה, שכתב עליי בספר המחזור 'לומד הכל, חוץ ממה שצריך'. הייתי תלמיד סקרן מאוד, אבל מבחינת המערכת לא הייתי תלמיד טוב. פשוט לא קיבלתי מרוּת. זה לא זרם..."
זה אולי לא זרם, אבל הוא, ינקי, כן זרם. או נכון יותר - הוזרם: מתיכון 'חשמונאים' בת-ים ל'אורט מיטראני', הלא מאוד בררני, שבעיר השכנה חולון. וגם שם הוא המשיך בדרכו. אבל סיימת עם בגרות, נכון? ג'אסט אין קייס שתרצה להיות מנקה רחובות, אני מגלה דאגה כנה לעתיד הנער. "לא ממש ברור לי", הוא עונה בפנים רציניות שאין בהם אף לא רמז של חיוך או ניצוץ של אירוניה. "אני חושב שכן גמרתי את מה שצריך, אבל כנראה ששכחו לשלוח לי את התעודה או שהיא לא הגיעה בדואר".
אבן דרך משמעותית בלימודיו הלא פורמליים הייתה המלצה של אביו, כשהיה בן 11. "התלבטתי לאיזה חוג ללכת ואבא אמר לי: 'נראה לי שהעתיד באלקטרוניקה'. בגיל 13 כבר בניתי לעצמי את המחשב הראשון, ומאז כל העניין המקצועי שלי סבב סביב זה".
ומה עם לימודים אקדמיים, אני שואל. "למדתי המון באקדמיה", הוא עונה. "בעולם שלפני הגוגל מרבית ממתׇקי המידע היו שם. נכנסתי להמון שיעורים אקדמיים בימי חיי, אבל תמיד כסטודנט חופשי. כבר אמרתי לך שהקטע של מסגרת וקבלת מרות פחות מתאים לי?..."
אם מישהו עדיין לא השתכנע, גם המעשה הבא מדבר בעד עצמו: "כשהשתחררתי מהצבא", משתף מרגלית, "יכולתי לעבוד במעבדות לתיקון מחשבים. אבל החלטתי שאני לא אעבוד בשביל אחרים. כולם הזהירו אותי שלפתוח תיק עצמאי זו טפשות שאין חזרה ממנה. ולמרות זאת יום אחד צעדתי רגלית לבית שברחוב יפת 42 ביפו - אל משרדי מס הכנסה".