נראה שרמת היחסים בתוך "ממשלת החירום הלאומית", הגיעה שוב, בפעם המי יודע כמה, לשפל ובהתאם לכך גם ליכולתה לתפקד לטובת הציבור והבעיות הבוערות במדינה. מעדויות הדדיות של ראשי הגושים בקואליציה, של חבריהם לממשלה ובוודאי גם של חברי האופוזיציה, נובע שאם הן נכונות, כל צוות השרים, אבל במיוחד הצוות הבכיר, הם חבר שקרנים ורמאים. מבחינה זו לא חסר דבר גם ביוזמות חברי האופוזיציה - תעסוקת משפטי הדיבה ולשון הרע, סימפוזיונים מסוגים שונים המבקשים "להוכיח" מבלי - לספק עובדות ונימוקים - עבירות חמורות כביכול, טענות סרק שמסמך אחד פשוט או הקלטת-אמת אחת מקורית, יכולים להוכיח ללא קושי; זהו מרכז העיסוקים של כל נבחרינו ועוזריהם. העובדה שהדברים אינם נמחקים לאלתר מספרי-השיח באמצעות עדויות מהימנות כנ"ל, מעידה כנראה על נכונות הטענה ש"אין עשן בלא אש" - וזהו ממצא מדאיג מאוד.
שתי פרשיות גדולות מדגימות את חומרת התופעה, עומקה וממדיה: "פרשת הצוללות" ו"פרשת מטוסי ה- 35-F" המסונפת ל"הסכם אברהם". בשאלת הצוללות התמונה הכללית ברורה למדי. בהשראת "רודפי נתניהו" והתקשורת התומכת בהם, קבלה הפרשה את הכינוי "תיק 3000". אחרי שהיועץ המשפטי, שבמקרה זה הוא שליח האופוזיציה לדבר עבירה, הודיע כבר לפני כשנה שראש הממשלה אינו מעורב בפרשה, ממשיכים ממציאיה ומחולליה ובוגי יעלון בראשם, לחלוב את "התיש" הזה ולנסות להפיק ממנו בכל מחיר עוד כתב אישום נגד נתניהו. כל מה שעשו עד כה, כל ההר הגדול של ברק, הרוח החיה מאחורי תנועת האנרכיה של השמאל הקיצוני בישראל, הוליד עכברון. בשולי העכברון מתרוצץ חשד לניסיונות שוחד בעסקות רכש ימי לצה"ל, שבו מעורבים מקורבים לנתניהו, אבל לא הוא עצמו. האירועים שהובילו לעסקות החשודות, התחילו עוד בימים שברק היה שר ביטחון ונמשכו דרך הימים שכל המעורבים האחרים בפרשה מילאו תפקידים בכירים במערכת הביטחון, בצה"ל ובמערכות הרכש הצבאי. לטעמי, הפרשה נובעת מלקונות בהוראות הרכש של משרד הביטחון ומכְשלים בפיקוח על ביצוען "הנקי". כל מי שעסק אי-פעם ברכש או שיווק של מערכות צבאיות גדולות, יודע שאבות הטומאה של תהליכים אלה הם המתווכים למיניהם. ספק חמור בעיני הוא, אם בין כל המעורבים בעסקת הצוללות עם "טיסנקרופ" בגרמניה, היה אפילו אחד שלא היה מודע לכשל פוטנציאלי זה. תיווך פרטי בין ישראל לגרמניה של מרקל בעסקת צוללות לצה"ל (וגם ספינות שטח), הוא ה"הזמנה למחול החטא". זו נקודת המוצא ממנה יש להתחיל כל בדיקה רצינית בסוגיה זו, ולהערכתי, על-פי מה שאני שומע בפרשה כבר מספר שנים, דווקא עניין זה נמצא עדיין תחת השטיח המאובק, "המגלה טפחון ומכסה טפחיים".
בראיונות שנותנות הנפשות הפועלות המרכזיות בסוגיה זו: יעלון, שפתח את קופסת פנדורה מהסיבות הכי פחות נכונות; ברק, שהוא הרוח הרעה המרכזית במאבק הפוליטי המתנהל בישראל על ההגמוניה השלטונית, בין הימין לשמאל; אשכנזי, וגנץ רמטכ"לים לשעבר (אשכנזי גם היה מנכ"ל משרד הביטחון וממונה מתוקף תפקידו זה על גוף הרכש הביטחוני המרכזי) לפחות בחלק מהתקופות הרלוונטיות ואישרו אל נכון כל רכש של אמל"ח אסטרטגי; ליברמן שגם הוא היה שר ביטחון בחלק מאותה תקופה, וכן קבוצה שלימה של אלופים ותתי-אלופים שהיו מעורבים בהליך מתוקף תפקידיהם בממשלה, במועצה לביטחון לאומי - כולם שותפים למכשלת רכש הצוללות, חלקם פעילים מאוד ואחרים מתוקף פסיביות יתרה. שותפים לאו-דווקא בעסקת שוחד ישירה, אבל ביצירת התנאים שאפשרו או לא מנעו עסקות מסוג זה.
הסוגיה הגדולה נחלקת לשלושה פרקים: ניקיון כפיים בתהליכי הרכש. התנהלות נורמטיבית בתחום קשירת וניהול היחסים עם גרמניה בשאלות פוליטיות בינלאומיות וסוגיות של ביטחון לאומי המשיקות לשתיים הראשונות.
רק בדיקה מעמיקה ושיטתית של הנורמות ואיכות התהליכים הפנימיים בתוך מוסדות מדינת ישראל הקשורים לפרשה - ממשלה, צה"ל, כנסת, מל"ל, קביעת מדיניות ביטחון וסינכרון בינה לבין תהליכי הרכש - בשילוב עם בניית "מפת דרכים" מתוארכת ומתוזמנת של כלל הפעולות וההחלטות המרכזיות שהתקבלו בתהליך - יכולים לשפוך אור על מידת התקינות של ההליך השלם והמורכב הזה. חובה לשלב בתהליך הבדיקה תשובות מתועדות לשאלות כגון: מי השתתף, מי קיבל החלטות חשובות ואילו, מי ידע מה, מי דווח על מה ומה היו התגובות לכך וכיצד קשורים כל אלה לפעולות הרכש, להחלטות שהתקבלו במסגרתו ולנפשות הפועלות בתוך מערכת הביטחון ומחוצה לה. בראיון טלוויזיוני של "כוכב" בודד משלל הכוכבים המעורבים בפרשה בטלוויזיה, למשך 30-45 שניות שבהן נזרקים לחלל האויר מספרים, טיעונים שלא ניתן לבודקם או לשייכם לכלל האירוע ולא ניתן לגזור מהם שום רציונל של פעולה או החלטה, אינם אלא זריית חול בעיני הציבור.
לטעמי, "פרשת הצוללות" כנושא משפטי או פוליטי, כפי שהיא נולדה ומתנהלת עד עצם היום הזה - למשל באמצעות התנועה לאיכות השלטון, ששום איכות שלטון אינה משתקפת מפעולותיה מלבד שותפות אקטיבית בהכפשת ראש הממשלה המכהן - היא
מסכת שקרים, חצאי-אמת וניסיונות לטישטוש העובדות. כיום, לאחר שהתביעה האחרונה לבג"ץ נדחתה גם היא, ברור שפעולות אלה הן מטרד ציבורי שתועלתו במקרה הטוב שולית. התקשורת המדוברת מפציצה את הציבור במלל רב, שמפיציו אינם בקיאים בנושא ואינם מבינים את הקשריו המלאים והרחבים. במשחק הגדול מחפשת האופוזיציה דרך לחבר בין הדימוי שביקשה ליצור לנתניהו
כעבריין סדרתי רודף שלמונים, לבין פרשה נוספת, מפני ששלושת התיקים האחרים (1000, 2000 ו- 4000) שטוותה לו, הולכים ומתפוררים, בעוד מעמדו הציבורי, אף שנחלש מעט בעטיו של תפקודו ירוד במשבר הקורונה - עודנו איתן.
הפרסומים האחרונים של אילה חסון, המנסים להתוות קשר בין אירועים שהתחילו ב-2014 והסתיימו בסוף - 2016, הם חלק מזערי מהעבודה השלימה שיש לבצע בנושא. לשם כך נדרש צוות חקירה מקצועי מהסוג העוסק בחקר עבירות או תאונות אוויריות גדולות וקשות, שבהן "קו הזמן של מכלול האירועים" והשוואתו עם נתוני ההקלטה של "הקופסה השחורה" והמפורסמת (או עדויות מסייעות אחרות) חיוני לתיאור האמת; ורק כך אפשר לפתור בעיה זו פתרון ראוי. אני סבור שאילו עלתה על הפרק הצעה להקים צוות בלתי תלוי מסוג זה לבדיקת הפרשה מתחילת 2014 ועד עצם הימים הללו, היו רבים מאוד מהתומכים בחקירה, עושים כל שביכולתם לטרפד ניסיון זה.
בפרשת מטוסי ה- 35-F, הסיפור דומה ביסודותיו ומטרותיו ושונה מאוד בפרטיו. השחקנים הראשיים הם אותם יריבי נתניהו ודורשי רעתו (בעיני הם אינם דורשי טובת ישראל, אלא יריבים אידאולוגיים מובהקים של הימין). תכלית הרעש היא כאמור הבאשת ריחו האישי והפלתו הפוליטית שלמענן כל הדרכים (כמעט) כשרות. שוב מדובר בעסקה בינלאומית, שמדינה ידידותית לישראל כארה"ב של טראמפ מקדמת במזרח התיכון כחלק ממהלך אזורי שעיקרו שינוי מהותי של יחסי ישראל עם מדינות ערביות. חלק מתהליכי המינוף לצורך זה הן עסקות שארה"ב מבקשת לבצע עם המדינות הערביות, לשיפור מצבה הפיננסי שנפגע במשבר הקורונה. הזמן: הוא ערב הבחירות בארה"ב, שבהן הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז ומעולם, נלחם על חייו הפוליטיים וזקוק לקידום מצבה הכלכלי של ארה"ב כקלף במאבקו.
אם בפרשה הקודמת היה מדובר על גרמניה ומצרים, כשמצרים היא מדינה חשובה ביותר באזור ושותפה אסטרטגית לישראל במאבק נגד אירן וחמאס, כאן מדובר על צעד גדול קדימה מול מדינות שהיו עד כה עויינות. ישראל חותרת לשינוי מהותי ביחסים עימן, שבעתיד עשוי לפתוח פתח להעמקת היחסים גם עם מדינות אפריקניות, ערביות ומוסלמיות נוספות. מהלכי ה"בישול" כאן נמשכים כבר כ-15 שנים והחמצת ההזדמנות במזרח תיכון דינמי ותזזי כשלנו עשויה לדחות את ההישג בשנים רבות ואולי בכלל.
שוב מעמיד מנהיג הימין בישראל את השמאל בפני דילמה בלתי אפשרית: הסכמי שלום ללא תנאים מוקדמים וללא ויתורים מוקדמים ובלתי-הפיכים קפיצת מדרגה פוליטית קונספטואלית ביחסים בין ישראל למדינות ערביות מתונות יחסית. ההסכם המתגבש הוא בגדר "תקיעת סכין" המציאות בליבו של השמאל ההזוי בישראל -
כל תאוריית אוסלו מתמוטטת, החל מהחלטה 242 האומללה שקבל האו"ם אחרי ממלחמת ששת הימים.
לפתע מתברר שכל בניין הקלפים שבנה השמאל במכוני מחקר "מתקדמים", בפקולטות למדעי המדינה המקדשות את הפוסט-מודרניזם, קשרים עבודה שטווה וארג בארץ ובחו"ל בכדי שיסייעו לו להחזיר את גלגל ניצחון 67 לאחור שאצל חלקים ממנו הוא לצנינים - הכל מתמוטט; יש "מזרח תיכון חדש" אבל הוא איננו זה של פרס ואוסלו אלא זה של "שלום תמורת שלום" -
"הדדיות ביחסים בין מדינות" הוא המטבע החדש. הנושא המוביל איננו איסלאם פונדמנטליסטי, אלא האינטרס הלאומי של מדינות ערביות. כאשר הפעילות של מדינות ערביות חוזרת להיות פעילות מדינתית, משתנה גם האינטרס שלהן כמדינות וגם התנהגותן בזירה הבינלאומית והבי-לטרלית. לשינויים אלה במציאות המדינית-ביטחונית השלכות אזוריות מרחיקות לכת, שאת מרביתן הציבור עדיין לא רואה.
מבחינת ישראל זהו שינוי המעורר שאלות רגישות אף יותר, משום שמרבית הצמרת הביטחונית-מדינית בישראל, צמחה, חונכה וטופחה על יסוד "עליונות התפיסה הפוסט-דמוקרטית והפוסט-ציונות הנגזרת ממנה.
אילו שינויים פנימיים מתחייבים מהמהפך החדש, תהיה אחרת השאלות הכבדות ביותר בעשור הקרוב.
בעת כתיבת שורות אלה, התבשרנו על ההסכם עם סודן - הישג אדיר נוסף למדיניות נתניהו - ונשמעו דבריו של נשיא ארה"ב שקבע שעוד 4 מדינות באזור "ממתינות בתור" לקשירת הסכמי שלום ונורמליזציה עם ישראל. ברור לגמרי מדוע על יסוד התפתחויות אלה, נזעקו יוצאי מערכת הביטחון, שחלק לא מבוטל מהם צמחו בעולם השמאל ורואים עצמם שייכים אליו אידאולוגית, והפכו את סיפור אפשרות מכירתם של מטוסי 35-F האמריקנים לאיחוד האמירויות, לסוגיה מדינית-ביטחונית "חמורה" כביכול.
אמנם פעם נוספת מנהל נתניהו מדיניות חוץ וביטחון מבלי להניח להם להפריע, והם אינם אוהבים זאת. אולם יש סיבות טובות לכך בניסיונות עבר שהוכשלו מול אירן ובנושאים אחרים. שנית, הרעש סביב הצוללות בטרם הושתק ע"י בג"ץ, היווה רקע נוח לניסיון נוסף לערער את מהימנותו של נתניהו, על-רקע החשש שהמשברים הפנימיים יובילו אותנו בקרוב לבחירות חדשות, לעת הזו היא לדידם מצווה. אולם, לא קיים יחס ישיר בין הדברים, למעט עצם היקשרם לשמו של רה"מ. מאחר שמבקריו אינם מעיזים לתקוף הסכמי שלום המצטברים על מדפי ההיסטוריה של ישראל בזה אחר זה, מבלי לגרום לעצמם נזק פוליטי קריטי, הם נזקקים ל...פרוצדורה: - התייעץ, או לא התייעץ? סיפר ל"בעלי החזקה", או לא סיפר - בקיצור, עוד חלטורה פוליטית.
ההסכם הקיים בין ישראל לארה"ב בשאלת שמירת היתרון הצבאי היחסי של ישראל מול אויביה, אינו מונע מכירת נשק אמריקני למדינות אחרות, אבל מחייב פיצוי נאות.
לישראל מעולם לא הייתה ולא תהיה זכות וטו על ארה"ב בשאלת מכירת אמל"ח למדינות שלישיות. במקום שקיים הסכם, קיימת גם הבנה והבנה ניתנת לתרגום גמיש לחלופות ראויות מסוגים שונים, שאינן בהכרח צבאיות. אם לא תהיה הבנה, הדבר יחול גם על פירושו של ההסכם. כלומר, גם לרעש הזה אין אחיזה במציאות לבד מהוצאת קיטור על אכזבה קולוסלית.
אוסלו היה תחליף רע מאוד מ"תוצרת השמאל" להסכם השלום עם מצרים; היה עליו להשיג משהו מדיני בכדי לאזן בדעת הקהל את משקלו העצום של הסכם השלום של בגין, חרף העובדה שישראל ויתרה בו להוותה על סיני. מקורות עיקריים למכירת אמל"ח למדינות המז"הת הם: ארה"ב, רוסיה, וסין. אליהם מצטרפות מספר מדינות באירופה - בעיקר גרמניה, צרפת ובריטניה. אלה פעלו וימשיכו לפעול גם בעתיד, אך מוטב שלא יספקו לאזור את המערכות האסטרטגיות העיקריות, דוגמת מטסי הקרב המתקדמים ביותר. מטוסי קרב מסוגו של ה- 35-F משרתי בד"כ כ-30 שנה. לעיתים מגדילים את פוטנציאל השירות שלהם בעוד כ-7-10 שנים. בעידן זה שיתחיל בעוד 7 - 10 שנים (לאחר אספקת מסה קריטית של מטוסים ללקוח אימן הצוותים וגיבוש התו"ל) תהיה כבר ישראל בעיצומו של המאמץ לקליטת והכנת הכלים שיהיו אותה שעה התחליף המסתבר ביותר למטוסי קרב, (כנראה סוג של כטב"מים אוטונומיים או מונחים מרחוק). מבחינה זו עדיפה לישראל שליטה אמריקנית בעסקות הנשק העיקריות משליטת כוחות עולמיים אחרים, אבל כשעוסקים בפוליטיקה שיקרית, האמת לרוב אינה נוחה.
ה"עלבון האישי" בו מנפנפים בכירי מע' הביטחון כלפי נתניהו על שלא "קיבל מראש את אישורם" לעסקת השלום האזורית, רק מעידים עד כמה קטנוניים הם וזקוקים לכל "בלוף" מזדמן במאמץ הסיזיפי להדיח את רה"מ ועל כישלונותיהם בכך עד כה.
ביטחון ישראל תלוי כיום בראש וראשונה בשאלה מי יזכה בבחירות לנשיאות בארה"ב ולא בשאלה אילו מטוסים יקבלו מדינות המפרץ בעוד 6 או 7 שנים ויותר. אם רוצות מפלגות המרכז והשמאל לפעול לטובת ביטחון ישראל, מוטב שינסו להשפיע על תומכיהן מבין יהודי ארה"ב להצביע עבור טראמפ. לכך תהיה השפעה אסטרטגית אמיתית, חיובית, כוללת וארוכת-טווח על ביטחון האזור ובתוכו על ביטחון ישראל. 