עורכי דין של המפלגה הרפובליקנית מנסים לשכנע את בית המשפט העליון להפוך החלטות של בתי המשפט המדינתיים בנוגע לנוהלי ההצבעה לפי חוקי המדינות. הטיעון שלהם: בתי המשפט המדינתיים נוטלים לעצמם סמכויות השיירות לבתי המחוקקים. במאמר בניו-יורק, קוראים שלושה פרופסורים למשפטים לבית המשפט העליון שלא להתערב. מחבריו הם פרופ' אקיל עמר מאוניברסיטת ייל; פרופ' דייוויד עמר, דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת אילינוי; ופרופ' ניל קייטאל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, לשעבר פרקליט המדינה בפועל של ארה"ב.
הרעיון לפיו חוקות המדינות אינן רלוונטיות ומה שקובע הוא רק מה שעושים המחוקקים, הוא מזעזע – טוענים השלושה. אולם אירועים שהתרחשו לאחרונה מלמדים, כי לתיאוריה זו יש אוזן קשבת בבית המשפט העליון. יש לה השלכות מרחיקות לכת: היא עשויה להוביל לכך שבית המשפט העליון יהפוך החלטות מדינתיות – למרות שמדובר בפסקי דין מדינתיים המפרשים את החוקים המדינתיים.
עד כה נכשלו הנסיונות המפלגתיים לערב את המערכת השיפוטית הפדרלית בהליכי הבחירות המדינתיים, וטוב שכך. בשבוע שעבר דחה בית המשפט העליון, בשל תיקו בין שמונת שופטיו, ניסיון של הרפובליקנים להפוך את החלטת בית המשפט העליון של פנסילבניה, לפיה יש לספור קולות שנשלחו עד יום הבחירות והגיעו אחריו. כעת הם מנסים שוב את מזלם, בתקווה שהשופטת הטרייה איימי קוני-בארט תטה את הכף לטובתם. ניסיון דומה נעשה להפוך עוד פסק דין מפנסילבניה, לפיו ניתן לקבל מעטפות שנחתמו בחתימה דיגיטלית.
חוקי בחירות מדינתיים אינם מעניינם של בתי המשפט הפדרליים – טוענים עמר, עמר וקייטאל. כבר בשנת 2000 הם כתבו, כי התערבות בית המשפט העליון בחוקי פלורידה במאבק בין ג'ורג' בוש הבן לבין אל גור, הייתה חרפה. לפני כן מעולם לא ניסה בית המשפט העליון הפדרלי להפוך פסק דין של בית משפט עליון מדינתי בנושא חוקי המדינה. רק שלושה מהשופטים אז, כולל הנשיא ויליאם רנקוויסט, טענו שהם הסמכות העליונה בפרשנות חוקי הבחירות המדינתיים.
עד השבוע האחרון סבר רק השופט קלרנס תומס, כי התערבות בית המשפט העליון בבחירות 2000 הייתה חיובית. אבל השבוע הצטרף אליו השופט ברט קוואנו, באומרו שלבית המשפט העליון מותר להרהר אחרי פסיקת הערכאות המדינתיות בנוגע לחוקיהן. "החוקה מחייבת את בתי המשפט הפדרליים להבטיח שבתי המשפט המדינתיים אינם משכתבים את חוקי הבחירות", כתב קוואנו בפסק הדין לפיו אין להאריך את מועדי קבלת הקולות בדואר במדינת ויסקונסין.
לדברי מחברי המאמר, החלק הזה בפסק הדין בבחירות 2000 כבר נדחה בפסק דין חשוב משנת 2015. באחד מפסקי הדין החשובים ביותר שלה קבעה השופטת רות בדר-גינזבורג, כי כאשר סעיף 1 של החוקה האמריקנית מעניק למדינות את הסמכות לחוקק, הכוונה היא להליך החקיקה כפי שנקבע בחוקתה של אותה מדינה. אין בחוקה ובפסיקה שום דבר שמונע מן המחוקקים המדינתיים לפעול בהתאם גם בנוגע לבחירות הפדרליות.
אותו היגיון חל גם על סעיף 2 לחוקה, לפיו המחוקקים המדינתיים יקבעו כיצד ייבחרו האלקטורים בבחירות לנשיאות; הם אינם רשאים להתעלם מחוקת המדינה ומפסיקת בית המשפט העליון שלה. לאור זאת – אומרים השלושה – כאשר בית משפט מדינתי מתאים את החקיקה המדינתי לעקרון הזכות להצביע כפי שהוא מוגדר בחוקת המדינה, הוא עושה בדיוק את מה שהחוקה הפדרלית הטילה עליו.
קוואנו ושלושת השופטים שהצטרפו אליו החמיצו נקודה זו – וזה מתמיה במיוחד כאשר מדובר בשופטים הטוענים שהם נצמדים ללשון החוקה ולרוחה על בסיס תקדימים מבוססים היטב. רק אשתקד ציטט בית המשפט העליון – בפסק דין חשוב של נשיאו, ג'ון רוברטס, ובהסכמה פה אחד – את פסק דינה של בדר-גינזבורג מ-2015 ואף הסתמך עליו.
אם בתי משפט פדרליים יוכלו להתערב בחוקי הבחירות המדינתיים, התוצאה תהיה מסוכנת ותערער את היציבות – טוענים עמר, עמר וקייטאל. המדינות קובעות לרוב כללים אחידים לבחירות הפדרליות ולבחירות המדינתיות; התערבות של בתי המשפט הפדרליים רק בחקיקה הנוגעת לבחירות הפדרליות, תפגע באחידות הפנים-מדינתית. וכך עלול להיווצר מצב, בו הצבעה שתגיע ב-5 בנובמבר לא תיספר בבחירות לנשיאות – וכן תיספר בבחירות לתפקיד המושל.
כללי הבחירות המדינתיים נקבעו בידי נציגיהם הנבחרים של תושבי המדינה, והללו החליטו שהם יהיו אחידים בכל הרמות – המקומית, המדינתית, לקונגרס ולנשיאות. המחוקקים המדינתיים גם סומכים על בתי המשפט המדינתיים, שיפקחו על כל כללי הבחירות ויבטיחו את אחידותם. החוקה והפסיקה ברורות, וכל ניסיון של בית המשפט העליון להתערב בהליכים המדינתיים יהיה הרה אסון לו ולארה"ב, טוענים המחברים.
