ההודעה של איתן הבר בדבר מותו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל הביאה עימה קול זעקה שבורה שעברה בכל רחבי ארץ הקודש. הרוצח הארור והמתועב יגאל עמיר ירה שלושה כדורים בלב ליבו של העם ופילח את מרקם החברה על כל רבדיה השונים. הימין המתנחלי-משיחי לעולם יישא על גבו אות קין, והשמאל לעולם לא יתנחם, מבלי חס וחלילה להוריד מכאבם של כל אלו שלא ראו או רואים ברבין את מנהיגם האישי - הכאב הוא של כולם; וכן, גם לציונות הדתית מותר לכאוב.
הקיטוב, השסע והפצע שהרצח האיום יצר מעולם לא אוחה, וספק גדול אם מתישהו זה יקרה; להפך - נראה שהוא רק מעמיק וגדל לממדי ענק אשר מאיימים להרוס את החברה הישראלית ולנפץ לרסיסים כל שאיפה לאחדות. גם מי שעוד לא נולד כאשר רבין נרצח יכול בוודאי להרגיש זאת. עברו 25 שנה - שנות דור שלם - וההסתה רק הולכת וגוברת.
ההסתה של היום מאוד שונה מזו שהתנהלה ערב רצח ראש הממשלה. היא יותר דומה לזו שקדמה לרצח אמיל גרינצווייג על-ידי יונה אברושמי. נראה כי הרצח הפוליטי הבא יהיה כנגד מפגין או מפגינים. כבר עכשיו העם עד לאלימות המתרוצצת ברחובות של פעילי ימין כלפי אלו המוחים כנגד רה"מ בנימין נתניהו. רק שכיום נוסף עוד אלמנט חשוב המשחק תפקיד משמעותי בשיח הרווי באלימות המתנהל כיום - הרשתות החברתיות, בהם ההסתה משתוללת כמו אש בשדה קוצים.
באינטרנט ניתן לכתוב הכל. מצד אחד, מדובר בכלי המנגיש מידע וידע שפעם לא היה בהישג יד, מה שתורם להשכלה ולשוויון הזדמנויות, ובנוסף טומן בחובו את האפשרות לקירוב של אנשים זה לזה וליצירת אינטראקציות ביניהם; מצד שני, מאוד קל לקלל ולהסית כאשר הדבר נעשה מול המחשב ולא מול בן אדם אמיתי, ומאד מאוד קל להפיץ אלימות מילולית להמון אדם, מה שלא היה אפשרי פעם. בנוסף, הקלות הבלתי נסבלת שבהפצת פייק ניוז ושקרים תורמת רבות לשיח של שנאה, שכן ניתן להטות דעת קהל, לפרסם דברי שטנה לכל מאן דבעי, ולגרום לקבוצות אנשים לחשוב, למשל, שפוליטיקאי מסוים מתנכל אליהם, על-ידי כתיבת מאמר עליו שמתיימר להציג עובדות, למרות שהן שקריות לחלוטין, וכתוצאה מכך מתקבעות תחושות של אנטי ושל שנאה כלפיו, גם אם הוא לא עשה דבר שיצדיק זאת.
הרעל שנשפך ברשתות החברתיות מגיע כמעט לכל מקום ולכל חלקה טובה. למעשה, כמעט ואי אפשר להתחמק ממנו, מה שתורם ליצירת שיח מאיים, מסית, מפלג, מקטב ואלים - כל מה שצריך על-מנת ליצור כר פורה לרוצחים בפוטנציה וליצירת התנאים המתאימים שיבשילו לכדי מעשה מתועב. ועדיין, ההסתה כיום, כאמור, שונה מרחק שמיים וארץ מזו שהתנהלה ערב רצח רבין. ישנם מספר נדבכים עליהם היא נבנתה:
א.
הממסד: חלק מההסתה הפרועה הגיעה מהממסד והמיינסטרים - ליבו הפועם של העם. למשל, ראש האופוזיציה דאז, נתניהו, המנהיג הבלתי מעורער של חצי מן הציבור, לא רק שנתן להסתה את הבמה הראשית ולגיטימציה סוחפת, אלא שהיווה בה חלק משמעותי במישרין: הוא שיסה את העם והסית ללא הרף נגד רבין. הוא ידע על השיח האלים ששכן בקרב חלק גדול מהימין המתנחלי-משיחי, ועל-מנת לצבור אצלו נקודות, רכב עליו. זה לא רק השלהוב שלו את ההמון שהתיר את דמו של רבין ושקרא מפורשות לרצח בכיכר ציון (טענותיו כי לא שמע את אותן קריאות עומדות בניגוד לעובדה שדן מרידור ודוד לוי, למשל, לא היו מוכנים לשתף פעולה עם ההסתה והסתלקו מן המקום), או נוכחותו בהפגנה בה נשאו ארון קבורה עם השם של רבין (ממש אין זה משנה שהיה זה ארון הקבורה של הציונות - הכוונה להסית לרצח הייתה ברורה) לצד חבל תלייה, זה גם שלל אירועים אחרים, ובעיקר הלך רוח. כמובן שהוא לא התכוון ולו לרגע אחד שיתבצע רצח ומן הסתם לא דמיין זאת בחלומותיו הפרועים ביותר, אך חוסר הבנתו את המצב, או יותר נכון העובדה כי בחר להעלים עין מול מה שהתחולל מתחת לפני השטח, והתנהלותו הלוקה בחסר עקב זאת, מובילים להבנה כי דבק בו רבב ואין מנוס מלקבוע כי האשמה מרחפת מעליו. יש לזכור שעמיר העיד על עצמו שהוא לא היה פועל לולא הרגיש כי הציבור עומד מאחוריו.
ב.
פנאטיות דתית: עמיר העיד בנוסף שהוא לא היה רוצח ללא תמיכה של הרבנים. השימוש הנבזה שלו בדיני תורה כדין מוסר ודין רודף וההשראה ששאב מגיבורו ברוך גולדשטיין לא היו נחלתו הפרטית, כי אם הלך רוח שזרם עמוק בתוככי זרמים מן הציונות הדתית. עמיר התווה עבור עצמו דרך, והרבנים לא רק שנתנו לה לגיטימציה אלא גם עזרו לו לסלול אותה. כאשר הסתה מעורבת עם דת, היא נעשית בהרבה יותר מסוכנת, שכן היא הופכת לציווי אלוהי, ולא רק שלא ניתן לסתור דברי אלוהים חיים, אלא שגם מצווה ואף חובה לקיים אותם. אם מוסיפים את העובדה כי עמיר הרגיש שהוא שליחו של אלוהים ושניתן לו גב בעניין זה ממוריו הרוחניים, מקבלים מתכון הרסני, במיוחד לאור העבודה שהוא חי בסביבה המעודדת הסתה ושהוא הסתובב בחוגים בהם קידשו את ערך המוות וקריאות מפורשות לרצח היו שם דבר שבשגרה. יתרה מזאת - דין רודף ודין מוסר מצווים כי מותר ואף חובה להרוג את מי שעובר עליהם, שכן לדידו של עמיר - רבין רדף את עם ישראל ומסר אותו לידי מרצחים; בכך עמיר גם הגן על עצמו מפני מוות בידי רבין, וגם הציל את הציבור. לכאורה גן עדן מובטח כמו גם מחילה על כל העוונות, שכן כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו, ובכל מקרה מדובר מבחינתו כביכול בהגנה עצמית.
ג.
הסתה כנגד אדם יחיד: כאשר כל האש מופנית כלפי בן אדם אחד ומתמקדת בו - הסכנה גדולה לאין שיעור מאשר הסתה כנגד קבוצה; כאשר ממקדים את כל המאמצים כנגד איש אחד, כל הלהבות של כל השונאים מופנים אך ורק כלפיו. במקום להתפזר ולהסית כנגד המון אדם, כלל המסיתים הפנו את כל תשומת ליבם לאדם אחד יחיד ומיוחד, וכך ההסתה הפכה ליותר יעילה. כך גם גדלו הסיכויים שרוצחים בפוטנציה יתנקשו ספציפית ברבין. כל המאמצים של כל התאים, כמו התא של עמיר, היו מרוכזים סביב אדם יחיד, וכך גם גדלו הסיכויים כי יצליחו לבצע את זממם.
ד.
הסכמי אוסלו: הסכמי אוסלו נתפסו על-ידי חלק גדול מהימין כחורבן הבית; קל וחומר שחלק הארי של הציונות הדתית תפסה כך גם היא את תהליך השלום, שכן ההסכמים כללו החזרת שטחים והתנחלויות בהם התגוררו חלק מן האנשים. הם קבעו כי רבין נתן נשק לפלשתינים וכי הוא עשה זאת במודע שאותו נשק יופנה כלפי יהודים. לפי ראות עיניהם, רבין עשה יד אחת עם המחבלים; מבחינתם, זה לא רק חורבן הבית - הבית האישי ומדינת ישראל בכלל - זה אדם שמחריב במו ידיו את הבית ומציב צלם בהיכל. הם ראו זאת כפגיעה אישית בהם כמו גם בכל העם, וחלק לא מבוטל מהם החליט שגודל השעה מחייב מעשים קיצוניים.
כל אלו תרמו ליצירת אווירה קשה, והקיטוב רק החריף את השנאה כלפי רבין: עצם העובדה שרוב העם לא הבין, לדידם של חלק מהציונות הדתית, כי העם עומד ערב חורבן הבית, גרם להקצנה ולהבנה שעליהם לנקוט צעדים דרסטיים, ומכיוון שרבין שלט בצורה דמוקרטית, הם החליטו כי עליהם לפעול מחוץ לכללי המשחק; כי מותר; כי חייבים; כי אם לא - ישראל תתמוטט. לא היה אכפת להם שהדרך שהם רקמו במו ידיהם תביא בעצמה לחורבן הבית ולשסע שלא יהיה ניתן לאחות - כי למי בכלל אכפת משמאלנים בוגדים שעוזרים למחבלים ושבעצם כבר לא יהודים? הרי רק מי שדתי וימני יכול להחליט מיהו יהודי ומי לא; ומי שלא - אפשר להקריב אותו. עמיר הצליח. הוא ניצח. גם רצח וגם ירש. השלטון הועבר למי שהוא רצה. למי שהסית. לנתניהו, שעדיין עוסק במלאכת ההסתה. גם הוא ניצח. הסית וירש.