ה-ם מ-ת-ב-ל-ב-ל-י-ם

באגף השמאל/תקשורת שורר בימים אלה בלבול הולך וגובר. אנשי האגף שכחו מהי תקשורת אמינה ואחראית המדווחת דיווחי אמת ולא תעמולה חד-צדדית. מי שהיה לו כוח לעקוב אחרי הנעשה בתקשורת הישראלית סביב הבחירות בארצות הברית לא יכול היה שלא להבחין בהתייצבות הגורפת לצד ביידן ובשמחה לאיד לנוכח הפסדו של טראמפ. אגב, אברי גלעד צודק, בניגוד לאלה המנסים לסתום את פיו: גם אם נראה שהמנצח הוא ביידן, ביידן איננו "הנשיא הנבחר" כל עוד לא הסתיימו ההליכים ולא הוכרזו התוצאות על-ידי הגורם הרשמי המוסמך. גם אם קרוב לוודאי הוא יהיה "הנשיא הנבחר", בשלב זה הוא עדיין איננו כזה, גם אם כלי התקשורת, שם וכאן, מתייחסים אליו כך. התקשורת הישראלית יצאה מגדרה כדי לסקר את מערכת הבחירות בארצות הברית, ואת אהדתו הבלתי מוסתרת של העדר למועמד אחד מסוים, ושלחה אינסוף כתבים אל מעבר לים. במקרים רבים אלה ראיינו זה את זה, או נתנו במה מופרזת ליורדים (ישראלים לשעבר) - "נפולת של נמושות" על-פי "מורשת רבין", כאילו העובדה שהם בחרו לחיות בפלורידה או בקליפורניה הופכת אותם למבינים יותר. ובינתיים, באולפנים בישראל ההתפלפלות המפורטת והמשעממת סביב שברי מגזרים ומחוזות בארצות הברית הרחיקה את הצופים ואת המאזינים מן המסכים וממקלטי הרדיו. באגף השמאל/תקשורת נשברו שיאי הגסות. רוב השמחים לאידו של טראמפ מחאו כפיים לעמיתיהם, עיתונאים שונאי טראמפ מעבר לים, שסתמו את פיו של הנשיא המכהן בטענה שאמר דברי שקר. כלומר, העיתונות - "כלב השמירה" המחליט מי דובר אמת ומי משקר - מינתה את עצמה לרשות-על, מעל 3 הרשויות במשטר הדמוקרטי. כך, למשל, המגיש בערוץ 12 בערב שבת 6.11.20 הכריז: "פוליטיקאים אף פעם לא היו סמל של אמירת אמת". התשובה על כך: גם עיתונאים אף פעם לא היו סמל של אמירת אמת, ורמת האמון של הציבור בדבריהם אינה עולה על רמת האמון של הציבור בדברי הפוליטיקאים.

אנשי השלום החזירי

אחריו דיבר הכתב גיא פלג, סותם פיות שהתבטא בחוצפה ובגסות: "... על השאלה אם דבר כזה (סתימת פיות של נבחר ציבור) יכול להתרחש בישראל" הוא השיב: "לשיטתי, צריך להתרחש בישראל". כלומר, הוא (עיתונאי?) בעד צנזורה, ובלבד שזו תיעשה על-ידי תקשורת מתנשאת. בהתייחסו לשידור דברים של נתניהו בעבר... ציין האיש: "המחשבה העריכתית לדעתי הייתה להראות את הטרלול, את האלימות של נתניהו... הוא ניצל כדי להסית נגד עיתונאים, לשקר שקרים, להתגולל על עובדי ציבור... עד שגם אצלנו הבינו שצריך לעצור את זה ולא לפרסם שקרים...". במלים אחרות: הקוזאק הנגזל דרש להתגולל, להסית, לשקר ולסתום את פיו של ראש ממשלה נבחר, כדי לקדם את יעדיו הפוליטיים של מחנה השמאל/תקשורת. איפה היה מחנה זה לנוכח השקרים של פרס ומרעיו בעניין "המזרח התיכון החדש" ו"השלום" הכוזב (fake), שהמחנה "הנאור" בעיני עצמו התגייס לשווק? המחנה המתלהם לא בחל באמצעים כדי לשווק את השקרים, ולא איים לצנזר אותם. איפה היה מחנה זה לנוכח מעלליו של אריאל שרון בעניין הגירוש מגוש-קטיף ומצפון השומרון? העדר התגייס כדי לאתרג את הבולדוזר שהפך את עורו והפך למכשיר בידי חובבי הטרנספר ליהודים, אנשי השלום החזירי. חוצפה וגסות לא נראו רק אצל גיא פלג. חוצפה וגסות איפיינו גם את התייחסותה של אורנה ברביבאי, האלופה במילואים והעלובה כפוית-הטובה בכנסת, שאמרה על ידיד ישראל מן הבית הלבן: ברוך שפטרנו!הכובש הערבי. גם אנשי שמאל קיצוני אחרים (ואפילו צחי הנגבי) הצטערו על לכתו של סעיב עריקאת למקום שבו לא יוכל עוד להזיק. והתקשורת, זו נתנה סיקור נרחב ומוגזם, שלא ניתן לנפגעי קורונה בני עמנו. צערה של היו"ר לשעבר של המפלגה האבודה מסביר את התאדותה של המפלגה, וצערה של היו"ר לשעבר של מפלגת השמאל הקיצוני מסביר מדוע בבחירות הבאות תיאלץ מרצ להשתלב ברשימה המשותפת, אם תרצה לשרוד.