כבר מגיל צעיר מאוד עסקה רינה פירסטנברג בארגון אירועי תרבות. היא תכננה את אירועי החגים, את קבלות השבת, חגי המחזור ועוד כהנה וכהנה. ב-1948, לכבוד חנוכת מגרש הכדורסל בקיבוץ, הכין מחזור ה' בני ה-17 תוכנית אמנותית, עם מערכונים ושירים נוסח הצ'יזבטרון ואף שם דומה בחרו ללהקתם: "גבעטרון" - שילוב שמו של הקיבוץ עם שמה של להקת "הצ'יזבטרון" המיתולוגית ממלחמת השחרור. בין חברי הלהקה הייתה, איך לא, רינה. היא הייתה היוזמת, המפעילה, הדוחפת. דידי מנוסי, בן קיבוץ גבע, כתב להם את השיר הראשון. הופעתם בטקס חנוכת המגרש זכתה להצלחה רבה. הם המשיכו להופיע באירועים וטקסים שונים גם בקיבוצם גבע וגם בקיבוצים שכנים ואף הוזמנו להופיע במחנות צבא בפני חיילים. ההופעה כללה לרוב שירים ומערכונים הקשורים בהווי הקיבוץ כמו מזכיר הקיבוץ, בית הילדים, הרפת, תורניות בקיבוץ וכיוצא באלה. המילים נכתבו לרוב למנגינות ידועות ומוכרות, שאולות, חלקן הגדול מנגינות שירים רוסיים. כבר מראשית ימיו התפרסם הגבעטרון בשל הצליל המיוחד של שירתו. רינה שרה בלהקה ושימשה גם כסולנית. קולה המיוחד - סופרן צלול עממי בגוון "רוסי" בלט תמיד בין קולות בנות הלהקה בצבע הקצת אחר שלו. ב-1961 נערכה ב"גני התערוכה" בתל אביב "תערוכת הקיבוצים". המנהל האמנותי של האירוע, זאב חבצלת, איש בית אלפא, הזמין את הגבעטרון להופיע באירוע והצמיד לה כמלווים קבוצת נגנים שזה לא מכבר הוקמה בשם "חמישיית גלבוע". על "חמישיית גלבוע" ניצח לא אחר מאשר מלחין צעיר ומוכשר, אלמונית יחסית אז, בשם נחום (נחצ'ה) היימן, לימים מהמלחינים הבולטים בארץ. "השידוך" בין הגבעטרון ל"חמישיית גלבוע" עם נחום היימן הביא לתקליט מצליח משותף של שתי להקות אלה. כעבור זמן מה מונה נחצ'ה היימן למנהלה המוזיקלי של הגבעטרון. הגבעטרון הוזמנה להקלטות בתוכניות רדיו, ולהופעות רבות ברחבי הארץ. היא הוציאה תקליטים ואלבומים רבים חלקם הפכו לרבי מכר וזכו בתקליט זהב. בשנות ה-80 הופיעה בפני עשרות אלפי צופים בפארק הירקון בתל אביב. הלהקה שיתפה פעולה עם זמרים רבים, מהבולטים בזמר העברי, בהם יהורם גאון, שושנה דמארי, יהודית רביץ ואחרים. הגבעטרון הרבתה להופיע גם בחוץ לארץ בפני קהילות יהודיות ברחבי העולם. לימים, כידוע, הוענק לה פרס ישראל על פעילותה רבת השנים.

מראשית הקמתו של הגבעטרון, לאורך למעלה מ-40 שנה, הייתה פירסטנברג מנהלת הלהקה, כשלצידה מנהלים אמנותיים בסדר הבא: נחום היימן, דב כרמל, חיים אגמון, דני אור-סתיו וצביקה כספי. רינה פירסטנברג הפכה לסמל הלהקה ומזוהה עמה יותר מאחרים. היא הייתה מנהלת כריזמטית ועל פיה יישק דבר. היא קבעה את החזרות ותיאמה את התלבושות, לוח ההופעות וההקלטות. היא שקבעה גם במידה רבה מי יתקבל ללהקה ומי לא. דבר שעורר כלפיה מטבע הדברים קנאות, שנאות ותככים מצד חברי קיבוץ שעמדו בתור להתקבל ללהקה היוקרתית אך נדחו. רינה הייתה אלופת יחסי ציבור. היא יצרה קשרים עם מנהלי תרבות, עיתונאים, אלופי צה"ל ופוליטיקאים בכירים, דבר שתרם מאוד להצלחת הגבעטרון ולפרסומה בקרב הציבור הרחב. רבים אולי לא יודעים, אבל להקת הגבעטרון, למרות הצלחתה פרסומה והופעותיה הרבות ברדיו ובטלוויזיה, לא הוכרה לאורך רוב שנותיה כענף כלכלי. רינה, כמו שאר חברי הלהקה, שובצו בעבודות היומיות השוטפות של הקיבוץ. רינה שובצה כעובדת במטבח הקיבוץ ואילו חברתה ללהקה ניקה ברזק (החייכנית התמידית) עבדה כספרית בקיבוץ. היו לא מעט מקרים שחברי הלהקה הופיעו בהופעה בערב וחזרו מאוחר ולמחרת בבוקר התייצבו לעבודתם השוטפת בענפי הקיבוץ כרגיל.

ערב מלחמת השחרור מגיעה לגבע קבוצת נערים יתומים מכפר הנוער שפיה ובניהם נער בשם שמואל פירסטנברג. שמואל עלה לארץ ב-1930 בגיל 3 מצרפת. הוא התייתם מאביו בצרפת ועלה עם אמו, שחזרה ב-1939 לפולין ומאז אבדו עקבותיה. שמואל גדל אצל קרובת משפחתו בגבעתיים, ולאחר מכן עבר לכפר הנוער שפיה ומשם עבר בשנות ה-40 לגבע. כאן פגש את בת הקיבוץ, רינה בן יהודה. כשחזר מהקרבות השניים נישאים, בונים ביתם בגבע ומביאים לעולם את חייק, נמרוד ("נימי") וגונן. בנוסף לשלושת ילדיהם אימצו בן רביעי. בשנת 1957 יוצאים רינה ושמואל פירסטנברג עם משפחתם לקיבוץ משמר-דוד לסייע לקיבוץ שהיה אז בשלבי התארגנות וביסוס. ב-1971 נוחתת על משפחת פירסטנברג בשורה מרה. אב המשפחה שמואל מתבשר כי בשל בעיה רפואית ייאלץ להיזקק מעתה וכנראה עד יומו האחרון לכסא הגלגלים. שמואל היה אז בן 45. בנו חייק מספר: "מגבר אופטימי, תמיר זריז וחרוץ הפך אבא לשבר כלי בכיסא גלגלים". רינה, אישה צעירה עם 4 בנים צעירים ומבולבלים, צריכה לתפוס את הנהגת המשפחה - והיוצרות התחלפו. עולמה של רינה חרב עליה". רינה המשיכה לשיר עם הגבעטרון ולנהל את הלהקה עד למעשה שנות ה-90. שמה זוהה בציבור הרחב מאוד עם הגבעטרון. והכינוי שדבק בה "האימא של הגבעטרון" הוא לא כינוי סתם. יש אומרים שבזכות מסירותה והתמדתה, הגבעטרון המשיך וממשיך להתקיים שנים כה רבות, כשהוא צולח שנות שפל קשות וקוצר הצלחות מרשימות.

בשנת 1990, על-רקע חילוקי דעות עם הנהלת וחברי קיבוץ גבע על עתידה דרכה ודמותה של הלהקה, פרשה פירסטנברג מתפקידה, כמנהלת הגבעטרון. הדור המייסד של הלהקה וזה שבא אחריו החל מזדקן. חוגים צעירים וחדשים בלהקה דחפו להפוך את ניהול הגבעטרון ל"מודרני" יותר. במקומה של רינה מונה למנהל הלהקה יואל פרנס שניהל עד כה את המפעל המצליח המקומי "בקרה". ללהקה צורפו שבעה זמרים וזמרות חדשים, אף כאלה המתגוררים מחוץ לגבע. מספרים שלרינה הוסבר שהיא תוכל להמשיך לשיר בלהקה אך לא תנהל אותה. רינה ראתה בהחלטה זו פגיעה במפעל חייה ובה אישית ופרשה (יש אומרים, בזעם) מן הלהקה.

לאחר שעזבה את הגבעטרון עסקה רינה פירסטנברג בפעילות התנדבותית למען שוטרי משמר הגבול ובין השאר הדריכה חבורת זמר של חברי יישובים מעמק יזרעאל. סגן מפכ"ל המשטרה ניצב ישראל יצחק, שהיה מפקד משמר הגבול, סיפר שרינה הייתה פעילה מאוד בעמותה לרווחת אנשי מג"ב וכי במסירות וב"בולדוזריות" שאפיינה אותה תרמה מאוד לשיפור תנאי שירותם ורווחתם של אנשי מג"ב.

בשנים האחרונות לחייה חלתה רינה פירסטנברג, רגלה נקטעה ונזקקה לכיסא גלגלים. בנובמבר שנת 2001, כחודש לפני חגיגות ה-80 לגבע, לקתה בדום לב פתאומי והלכה לעולמה והיא בת 70. מאות השתתפו בהלוויתה בבית העלמין בגבע. על מצבתה נכתב: "אם הגבעטרון" - מאבני הפינה של הזמר הישראלי, ה"אמא של משמר הגבול", "אחות אם וסבתא אהובה". בנוסף נחקקו על המצבה מילים מהשיר "זמר" אותו הלחין דוד זהבי למילותיה של המשוררת רחל: "בֹּקֶר וָעֶרֶב לְךָ וְעָלֶיךָ, לְךָ וְעָלֶיךָ שָׁרוּ שִׁירָי סַעַר וָדֹמִי, צַהַל וּבֶכֶה, פֶּצַע וָצֹרִי, נַחַת וּדְוָי". בסמוך לקברה של רינה נמצא קברו של בעלה שמואל פירסטנברג (2010-1927) שנפטר 8 שנים אחרי מות רעייתו האהובה. לא רחוק משם במרכז בית העלמין בגבע נמצאים קברי הוריה של רינה מרדכי והלה בן-יהודה ושל אחיה עמוס בן-יהודה.

בערוב ימיה הופק סרט בשם "האמא של הגבעטרון", שביימו שחר מגן ואילת גיל. הסרט מגולל את סיפורה של הלהקה ואת סיפורה של רינה. רינה לא זכתה לראות בהשלמתו של הסרט. במהלך עריכת וצילומי הסרט הלכה לעולמה.