בשבוע שעבר (23.12.2020) התבשרנו על שלושה תושבי אינדא שנעצרו לאחר שפרצו למחנה צבאי וגנבו תחמושת ומכשירי קשר. מדובר בתופעה מתמשכת של פריצות וגניבות אמל"ח כשצה"ל מגלה אזלת יד כלפי התופעה החמורה.
תירוצים יש בשפע ורובם נוגעים לחוק ולפרשנויות אליו. יש לשים את הדברים על השולחן. האחראי הבלבדי לאבטחת הבסיסים ושטחי האימונים של הצבא הוא צה"ל. לצה"ל יש את כל הסמכויות למנוע ולסכל פריצה לבסיסיו. הבעיה מתחילה כאשר הצבא מפנה אצבע כלפי רשויות אחרות ובכך מקל עם עצמו ומשדר לדרגי השטח תחושה של חוסר אונים.
אנשי מילואים מדווחים על מסרים מסרסים שמתקבלים מסגל הפיקוד בבסיסים השונים. השתרשה בצה"ל מדיניות של "הפרדת רשויות" (הלוואי עלינו) - עניינים "פליליים" זו סמכותה של המשטרה.
כדי להבהיר את עניין הסמכות הטריטוריאלית נמסר ממשטרת ישראל - "ראוי לציין כי האחריות הכוללת לאבטחת בסיסי הצבא, לרבות שטחי אש, היא של צה"ל בלבד, ולמשטרה אין סמכות לפעול באזורים אלה. זאת ועוד, ככל שמתבצעת עבירה בשטחים אלו, הגוף האמון על חקירת האירוע הוא המשטרה הצבאית". חד וחלק.
בדומה לאתרי מדינה אזרחיים רגישים אם לא למעלה מזה - בסיס צבאי ובו אמל"ח, ציוד ואמצעים מסווגים, הנו מתקן רגיש לכל דבר שעליו להיות מאובטח ברמה זהה לכל מתקן רגיש וזה אומר מעגלי אבטחה חיצוניים ופנימיים שמורכבים מגדרות ביטחון, אמצעי התרעה ותיעוד וכוח חמוש שאמור לסכל כל ניסיון חדירה למתקן.
אם למאבטח של תחנת כוח יש סמכות לירות בפורץ שלא נענה לאזהרה לעצור (בהתאם לנוהל פתיחה באש כמובן) כך גם לחייל שמאבטח רכוש צבאי. הנשק שזולג מבסיסי הצבא מופנה בסיכומו של דבר אלינו, האזרחים, אם על-רקע פלילי או פח"עי וזה ממש לא משנה, כאשר האחריות למניעת מתווה פיגוע כזה הינו על הצבא.
לאחרונה הניע סגן הרמטכ"ל האלוף אייל זמיר הליך של בקרה והסברה נרחב בצה"ל וכפי שהוגדר בצבא "למזער את התופעה". זהו צעד בכיוון הנכון אך ראשון ב"מסע של אלף מילין" אך "למזער" זה יעד בעייתי. היעד הנדרש הוא מיגור התופעה ללא תירוצים וללא פשרות ויפה שעה אחת קודם.
