לפני קרוב לארבעים שנה, גרתי ב"שכונת הכורדים". כך אנו, הירושלמים, מכנים את שכונת "נחלת ציון". דירתי הקטנה ברחוב "החידקל" הייתה בת 30 מטר מרובע, שקועה עד צוואר באדמה וחלונותיה היו בגובה הרחוב.
תריסי הברזל של חדר המיטות הקטן שלי, שבדרך כלל הקפדתי להשאירם סגורים, פנו לחצרה המרווחת של שכנתי, זהבה. מכיוון שרוב שעות היום דלתה הייתה פתוחה לרווחה, הייתי שומעת את כל המתחולל בביתה. זהבה הייתה מדברת בקול רם מרגע שפקחה את עיניה והיה נדמה, שכול בני ביתה חרשים.
סיפורים מצחיקים יש באמתחתי על שכנתי, זהבה, שהייתה כ"מעורב ירושלמי". מצד אחד, הייתה אשת מדנים, רבה עם השכנים וכל ויכוח, קטן כגדול, היה גורר אחריו גל קללות מא' ועד ת' שיצאו מפיה בשרשרת ובקול רם, כדרכה, שכול שכונת הכורדים שמעה. ומאידך-גיסא, הייתה אימא מאוד טובה לילדיה, בשלנית מצוינת, נקייה ואישה נאמנה לבעלה.
בוקר אחד, שמעתי אותה מדברת מהמטבח עם בנה, שאת קולו לא שמעתי, כי הרדיו היה פתוח והשמיע מוזיקה מזרחית בווליום של אין סוף דציבלים... יוצא איפה, שמבחינתי היה זה מונולוג של זהבה על הבוקר, והריהו לפניכם.
היא פנתה לבנה, מצי (שם חיבה לשמו, "מצליח"): "מצי, מה אתה רוצה שאכין לך לבית הספר, סנדוויץ' עם נקניק, או סנדוויץ' עם ריבה? מה אמרת? נקניק או ריבה?..., נקניק? ריבה? נו, תענה לי, נקניק? ריבה?..., מה? אתה רוצה סנדוויץ' עם גבינה"?, ואז קראה בקול לבעלה: "שלמה, קנית גבינה אתמול? מה? לא קנית? למה? כי היו הרבה אנשים בתור במכולת ולא הייתה לך סבלנות לחכות, אז חזרת הביתה ולא קנית גבינה"? בסדר, תקנה היום כשתחזור מהעבודה.
מצי, שמעת מה אבא אמר? אין גבינה, היה תור ארוך במכולת של גרשון והוא לא קנה גבינה. טוב, אז מה להכין לך, סנדוויץ' עם נקניק או עם ריבה? אחד נקניק ואחד ריבה? מה? אני לא שומעת..., תסגור קצת את הרדיו, בוקר, מה אתה מרים את הקול שלו עד השמיים. אז מה אתה אומר, נקניק או ריבה? יאללה, יה איבני
1, אין לי זמן, יש לי יום כביסה היום. מצי, תגיד כבר, ריבה? נקניק? שניים נקניק ושניים ריבה? זה לא הרבה? אכין לך, אבל שלא תשים אותם על הגדר בדרך לבית הספר, חאראם
2 על האוכל.
נשמעת הפסקה ורק קולו הרועם של הרדיו מילא את חלל דירתם ופלש אף לדירתי. "נו, מצי", נשמע שוב קולה של זהבה, "מה להכין לך לבית הספר, סנדוויץ' עם נקניק או סנדוויץ' עם ריבה? שניים נקניק ואחד ריבה? סליחה! שניים ריבה ואחד נקניק? לא? אז מה להכין לך? מה? תוריד את הקול של הרדיו, אתה משגע אותי מהבוקר, אני לא שומעת מה שאתה אומר ויש לי יום כביסה היום. נו, דחילק מצי, מה להכין לך, סנדוויץ' אחד? רק סנדוויץ' אחד לכל היום? אתה חוזר הביתה אחרי שתיים, מה, לא תהיה רעב עד אז? אז מה החלטת, שאתה לא רוצה שום סנדוויץ' רק פרי? מה יגידו אנשים שיראו שאתה כזה רזה, שאימא שלך לא נותנת לך לאכול?
מצי, אתה בטח חולה, בוא נמדוד לך את החום. תביא את המודד חום מהמגירה של אבא. אין לך חום? אז למה אתה לא רוצה סנדוויץ' לבית הספר? מה תעשה? תקנה פלאפל מ"שלום פלאפל"? זה מה שתאכל כל היום? אז למה לא אמרת לי מההתחלה?
טוב, תגיד לאבא שיביא לך כסף, אין עליי גרוש. מה? הוא הלך? מתי הלך? לפני רבע שעה? איזה אבא משונה יש לך, אפילו לא אמר לי 'שלום'. מה אמר? שהוא התרגז מהשיחה שלנו ומהרדיו שמנגן בקול גבוה? אז למה לא סגר אותו? כך אמר והלך?... וו'אללה צודק אבא שלך. צריכים לשמוע רדיו בשקט ולא להדליק אותו בקולי קולות על הבוקר, יותר מאוחר, בצהריים אפשר, אבל לא על הבוקר.
יאללה, מצי, השעה עשרים לשמונה, מאוחר לך, בשעה שמונה פעמון בית הספר מצלצל, שהמנהל לא יזרוק אותך מבית הספר כמו בשבוע שעבר בגלל שאיחרת. אז מה להכין לך, סנדוויץ' עם נקניק או עם ריבה? מה אתה אומר? אני לא שומעת מילה, תכבה כבר את הרדיו הזה לעזאזל ותענה לי. למה אתה לא עונה? מצי, מצי..., קרה לך משהו? אוי ואבוי לי...
מצי, מצי, איפה אתה? איפה הילקוט והמעיל שלך? מה, הלכת לבית הספר בלי שום סנדוויץ'"? מציייי, מציייי..." קראה בקול אחריו כשהיא רצה מהמטבח ויוצאת לחצר וצועקת: "מצי..., לא לקחת שום סנדוויץ', לא של נקניק ולא של ריבה..., אתה בטח חולה, מצייי, וו'אי לי"! קולה נבלע בקולו של הרדיו, והמוזיקה הרועשת שבקעה ממנו, הדהדה מביתה והלאה...
___________
