ההמלצה לישראל: להיות מעשית בנושא הגרעין האירני

לאחר כניסת הנשיא הנבחר ג'ו ביידן לבית הלבן תצטרך ישראל לעבוד עם נשיא אמריקני שמדיניותו בסוגיית אירן צפויה להיות שונה מזו של ממשל הנשיא טראמפ. לממשל הנכנס ולממשל היוצא יש מחויבות מרכזית זהה (ובלשון הנשיא הנבחר "בלתי ניתנת לערעור") למנוע מאירן השגת נשק גרעיני. אולם לצידה מחלוקת אשר לדרך שבה יש להשיג זאת, וכן לגבי דרך הטיפול בסוגיית הטילים ובמאפיינים השליליים האחרים של התנהלותה האזורית של אירן שלא טופלו במסגרת עסקת הגרעין (JCPOA). ביידן מתחת ביקורת חריפה על מדיניות טראמפ. הוא הבהיר, כי בכוונת ארצות הברית לחזור לעסקת הגרעין שממנה פרש טראמפ ב-2018, ולהסיר את הסנקציות שהוטלו על אירן במסגרת מדיניות "הלחץ המירבי" של הממשל היוצא, בתמורה לכך שאירן תחזור ותמלא בקפדנות את כל המחויבויות שלקחה על עצמה במסגרת העסקה. חזרת ארצות הברית לעסקה אמורה להיות נקודת המוצא להמשך מו"מ עם אירן על שורת נושאים שחלקם קשורים לעסקה הקיימת ואחרים - טילי קרקע-קרקע ו"התנהגותה האזורית" של אירן, הם נושאים שלא טופלו במסגרת העסקה. שינוי צפוי זה מחייב גיבוש מדיניות ישראלית מתאימה מול הממשל החדש. עמדתו של ביידן זוכה לתמיכה בינלאומית רחבה, ובפרט בקרב המעצמות שהיו שותפות לעסקה לצד ארצות הברית. גרמניה, צרפת ובריטניה מברכות על כוונת ביידן לשוב לעסקה, אחרי שמאז החלטת טראמפ (2018) לפרוש ממנו הן עשו מאמצים שלא צלחו לשמר את מחויבותן לו ולהשאירו בחיים. גם רוסיה וסין, שמתחו ביקורת על החלטת טראמפ, מברכות על כוונת ביידן. מעצמות המערב האירופיות אף שואפות לתאם עמדות עם הממשל החדש מעבר להחלטה העקרונית לחזור לעסקה. במסגרת זו, שר החוץ הגרמני הבהיר, שחזרה לעסקה לא תספיק ויהיה צורך לטפל בתוכנית הטילים המאיימת גם על אירופה ובהתנהגותה האזורית של אירן.

קודם כל למנוע פצצה

ההתמודדות עם אירן, ובמרכזה ההתמודדות עם תוכנית הגרעין שלה, היא רכיב מרכזי במדיניות הביטחון הישראלית ונושא הדגל של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לראש הממשלה היסטוריה של התנגשות עם ממשל דמוקרטי קודם על-רקע זה, כאשר נתניהו לא בחל באמצעים שנועדו לטרפד את המאמץ של הנשיא ברק אובמה להגיע לעסקה עם אירן, שלתפיסת הנשיא היה מונע, או למצער מעכב לשנים לא מעטות, את התקדמות אירן לנשק גרעיני. מאמציו של נתניהו כשלו מול ממשל אובמה, אבל תפיסתו התקבלה על-ידי ממשל טראמפ. השאלה המרכזית היא האם על ישראל לחזור למדיניות נתניהו מול ממשל אובמה, כשהיא לוקחת בחשבון את הסיכויים הטובים לכישלון המאמץ לסכל את מדיניות הממשל החדש ואת מחירי הכישלון, בייחוד נוכח התמיכה הבינלאומית הרחבה בחזרה לעסקה. כל זאת, גם בהנחה שאחרי תקופת ממשל ביידן יהיה אולי שוב ממשל אמריקני שמדיניותו תואמת את מדיניות ישראל. מנגד, אולי עדיף לשרת את האינטרס הישראלי המרכזי למנוע מאירן השגת יכולת גרעינית צבאית באמצעות חזרה לעסקת הגרעין, ובעקבותיה מו"מ עם אירן על התקופה שלאחר תפוגת תוקף המגבלות העיקריות על התוכנית האירנית ועל הנושאים הנוספים - תוכנית הטילים והתנהגות האזורית של אירן. יש להניח שלאורך מו"מ כזה, כאשר ישראל תרצה להשפיע על עמדות ארצות הברית, היא תצטרך גם לגבש את עמדותיה לגבי סדרי העדיפות וההתניות בין הסוגיות השונות. על פניו, לפי ההתבטאויות הפומביות של נתניהו, הוא מתכוון לדבוק במדיניותו. הוא חוזר על עמדתו העקבית והבלתי מתפשרת, מצהיר שאסור לחזור לעסקת הגרעין הקודמת, וכן שכדי להבטיח שאירן לא תפתח נשק גרעיני - יש להמשיך וליישם את מדיניות "הלחץ המירבי" של טראמפ. טונים שונים נשמעו משר החוץ היוצא, גבי אשכנזי, שהבהיר, כי "אנחנו לא רוצים להישאר בחוץ פעם נוספת", דהיינו: יש צורך בדיאלוג רצוף עם ממשל ביידן במטרה להשפיע על תוכני המו"מ באופן שישרת את האינטרסים של ישראל. אולם רצון להישאר בדיאלוג רצוף עם הממשל על אודות המדיניות כלפי אירן יכול להישמע כמנטרה ריקה, אם אין לצידו עמדות לגבי סדר העדיפות והתניות שיכולות לאפשר גמישות וגיבוש עמדות משותפות עם הממשל החדש.

אחר כך – הטילים וההתנהגות האזורית

ואכן, לצד התבטאויות פומביות אלו היו דיווחים בתקשורת הישראלית, לפיהם ממגעים בין גורמים רשמיים ישראלים ואמריקנים עולה כי ישראל אינה מתנגדת, ולא תתנגד בפומבי, לכוונתם של ביידן וצוותו לחזור לעסקת הגרעין עם אירן. עם זאת, ירושלים תמליץ בחום לממשל החדש לא לחזור לעסקה הישנה שנחתמה בין אירן למעצמות, אלא להשיג הסכם חדש - שיכלול גם הגבלות על פיתוח וייצור של טילים ואמצעים אחרים, שמסוגלים לשאת ראש קרב גרעיני ליעדים בכל קשת הטווחים. זאת ועוד: ישראל רוצה הסכם נוסף, שבמסגרתו תוגבל הפעילות החתרנית של אירן במזרח התיכון באמצעות שלוחיה. אם דיווחים אלו נכונים, יש בהם בשורה אחת חשובה, והיא שישראל החליטה לשמור על סדרי העדיפות המסורתיים שלה, שלפיהם העדיפות הראשונה היא למנוע השגת נשק גרעיני על-ידי אירן, וצריך להפריד בין נושא זה לבין הנושאים שהם בעדיפות שניה - סוגיית הטילים וההתנהגות האזורית. עדיין לא ברור לחלוטין האם ישראל יוצרת התניה כלשהי בין הנושאים, כלומר: האם כישלון בהשגת הסכם על ההתנהגות האזורית ותוכנית הטילים, צריך בתפיסתה להביא לפרישה מעסקת הגרעין. בכל מקרה, הסיכוי שממשל ביידן יאמץ את עמדת ממשלת ישראל לגבי עסקת גרעין חדשה ומורחבת כבר בשלב הפתיחה, שואף לאפס. הסיכויים שאירן תסכים לנהל מו"מ על הסכם גרעין חדש ללא חזרה להסכם הקודם, אינם קיימים. לכן עומדת בעינה השאלה האם ישראל יכולה להסכים לחזרת ארצות הברית להסכם הקיים, ובעקבותיה לניהול מו"מ נוסף על נושאים רלוונטיים לתוכנית הגרעין, ובמרכזם הסכמה לגבי התקופה שלאחר תפוגת חלקים מרכזיים בעסקה הקיימת, טילי קרקע-קרקע, ונושאים אחרים ובמרכזם התנהלותה האזורית של אירן. נראה גם, כי מדיניות "הלחץ המירבי" נכשלה. אומנם היא גבתה מחירים כבדים מכלכלת אירן, אך לא זו בלבד שלא פגעה בתוכנית הגרעין האירנית ורק הביאה להפסקת מילוי התחייבויות מרכזיות של אירן על-פי העסקה, אלא אף תרמה להאצת ייצור וצבירה של חומר בקיע הנחוץ לייצור נשק גרעיני.

לחתור למבנה ביטחון אזורי

עדיף לחזור לעסקה הקיימת ולהגביל שוב את התוכנית האירנית, בתקווה שאפשר יהיה להשיג בהמשך הסכמים נוספים על הנושאים הפתוחים באמצעות מו"מ, שיישען על איום ברור בפרישה מההסכם ובעקבותיה חידוש הסנקציות, לצד איום בשימוש באופציה הצבאית. ישראל צריכה אכן לעשות הפרדה ברורה בין תוכנית הגרעין האירנית ונגזרותיה לבין הנושאים האחרים. עליה לתמוך בתפיסה אמריקנית השואפת למצות ככל האפשר את כל האפשרויות הדיפלומטיות שבידיה בגיבוי האיומים הכלכליים והצבאיים לפני מימושם. אם יש פתרון דיפלומטי שנותן מענה טוב לסוגיה הגרעינית, אין להתנותו במענה לסוגיות האחרות. גם בכל היערכות למו"מ לאחר החזרה לעסקה, יש לשמור על העדיפות של הנושא הגרעיני, ובמסגרת זו - על ההתמקדות בהסכמות לגבי התקופה שלאחר תפוגת האיסורים העיקריים הנכללים בעסקת הגרעין הנוכחית, אשר לנושאים האחרים, יהיה צורך לקחת בחשבון גם את עמדות הצד האירני ומרחב הגמישות שלו. כך למשל, נוכח המרכזיות של טילי קרקע-קרקע קונבנציונליים בתפיסת הביטחון האירנית כגורם המאזן את העליונות האווירית של יריביה, נראה שקלוש הסיכוי להביאה לוויתורים מהותיים. במקום זאת, יש לשקול את הצעותיהם של ביידן ואחרים להקים מסגרת לדיון אזורי, שתכלול מדינות מהאזור, וישראל ביניהן, לצד השותפות להסכם הגרעין. מסגרת זו תפעל לגבש אג'נדה מקיפה שתכליתה תהיה מבנה ביטחון אזורי. כך ניתן יהיה, בין יתר הנושאים, להגיע להסדרים אזוריים בנוגע להגבלות על טילי קרקע-קרקע ובנוגע להתנהגות האזורית של המשתתפות. הסיכוי לממש יעדים אלה תלוי במידה רבה גם ביכולתן של השותפות להסכם הגרעין – ארצות הברית, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת + גרמניה - להגיע להסכמה ביניהן על האסטרטגיה והיעדים ועל יישומם. אם תאומץ הגישה המוצעת, יש סיכויים טובים יותר למצות את היכולת לשרת את האינטרסים הביטחוניים הישראלים תוך עבודה משותפת עם הממשל האמריקני החדש, וגם תוך אי-פגיעה בחופש הפעולה של ישראל לממש את יעדיה, אם תגיע למסקנה שהאינטרסים המהותיים שלה אינם נלקחים בחשבון ועליה לפעול באופן עצמאי.