|
|
רחבעם. הלך עם הילדים [ציור: הנס הולביין]
|
|
|
|
|
| לואי ה-14 "כילה את משאביה הכלכליים והאנושיים של צרפת במלחמותיו הבלתי-פוסקות ובעלותן לחוב לאומי, באבידות בנפש, ברעב ובחולי, והוא אשר הטיל את צרפת לעבר התמוטטות שחייבת הייתה להביא, כעבור שתי תקופות מלוכה, לקריסת המלוכה האבסולוטית" | |
|
|
|
אולי יש עוד כיוון להסביר את התנהגותו ועונשו של פרעה: לא רשעות אלא איוולת. בכך ניעזר בספרה הידוע של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת", המתאר שליטים שפעלו בצורה מטופשת נגד האינטרסים של עמם ושל עצמם, במדיניות שנמשכה לאורך זמן. הדוגמה הראשונה שנותנת טוכמן היא של המלך רחבעם, בנו של שלמה, שהעם ביקש ממנו להקל את עול המיסים. היועצים הזקנים והוותיקים הציעו לו שייענה לבקשה. אבל ידידיו הצעירים הציעו לו את התשובה הידועה: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעבדים". כך ענה רחבעם, הממלכה התפלגה, ולבסוף עשרת השבטים של ממלכת הצפון ירדו לתהום הנשייה וממלכת הדרום הובסה ונכבשה.
עוד מתארת טוכמן את מונטזומה, מלך האצטקים בשנים 1520-1502, אשר עמד בראש מדינה עשירה, מתוחכמת ורבת עוצמה באזור מקסיקו סיטי של היום, ובה 5 מיליון תושבים וצבא חזק. ב-1519 נחתו 600 ספרדים בפיקודו של אֶרְנַן קורטז בחוף מפרץ מקסיקו. כאשר קורטז התקרב לאצטקים, אומרת טוכמן, "עשה מונטזומה את הדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לעשות באותן נסיבות: הוא שלח מתנות נהדרות שהציגו את עושרו, ומכתבים שבהם ביקש מהמבקרים לשוב על עקבותיהם ובהם חשף את חולשתו". המתנות גירו את הספרדים והמכתבים לא עשו עליהם כל רושם. מונטזומה קיבל אותם בידידות ושיכן אותם בארמונו. הצבא האצטקי המתין בהרים ויכול היה לחסל את הפולשים בקלות, אבל לא נקרא לעשות זאת. קורטז הפך את מונטזומה לבן-ערובה למניעת מתקפה והוא נכנע. מונטזומה נהרג ובשנת 1521 נכנעו שרידי האצטקים. הספרדים החריבו את העיר ועל חורבותיה בנו את מקסיקו סיטי.
דוגמה מפתיעה של טוכמן היא לואי ה-14. ארמון ורסאי מסתיר את האמת על מלך זה, אשר "כילה את משאביה הכלכליים והאנושיים של צרפת במלחמותיו הבלתי-פוסקות ובעלותן לחוב לאומי, באבידות בנפש, ברעב ובחולי, והוא אשר הטיל את צרפת לעבר התמוטטות שחייבת הייתה להביא, כעבור שתי תקופות מלוכה, לקריסת המלוכה האבסולוטית". השטות הגדולה ביותר שלו הייתה בשנת 1685, כאשר ביטל את צו נאנט. צו זה ניתן 90 שנה קודם לכן, והוא העניק לפרוטסטנטים – ההוּגֶנוֹטים – את הזכות לחיות ולקיים את פולחנם בכל רחבי צרפת. התוצאה של ביטול הצו הייתה הגירה עצומה של מיטב כוח האדם: בנקאים, סוחרים, בוני אוניות, עורכי דין, רופאים, אומנים. אלפי חיילים וקצינים הצטרפו לאויביה של צרפת. הנזק הפוליטי בתוך צרפת היה עצום, והנזק ליחסי החוץ שלה היה גדול עוד יותר.
הדוגמה הרביעית של טוכמן היא החלטתה של גרמניה בסוף 1916 לחדש את לוחמת הצוללת הבלתי-מוגבלת. כלומר: להכריז חד-צדדית על אזור של סגר ימי ולהטביע כל ספינה הנכנסת אליו – צבאית, אזרחית, של האויב או של מדינה ניטראלית. הדרג הצבאי בגרמניה רצה לחדש את הלוחמה הזאת, שאותה הפסיק למעלה משנה קודם לכן לאחר הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית "לוזיטניה". האדמירלים והגנרלים טענו שזה יהיה הצעד שיוביל את גרמניה לניצחון. הדרג האזרחי הזהיר שהדבר יוביל להצטרפותה של ארה"ב למלחמה – ובכך הוא אומנם יוביל להכרעה, אבל לא בדיוק בצורה שגרמניה מקווה לה. בינואר 1917 קיבל הקייזר וילהלם השני את עמדת הצבא. נדרשו עוד 22 חודשים של הקזת דם איומה, אבל גרמניה הובסה.
|
|
|
פרל הרבור. קיבעון יפני [צילום: AP]
|
|
|
|
|
| למרות שהיטלר חתם על הסכם עם סטלין באוגוסט 1939 וכפה על בריטניה להכריז מלחמה על גרמניה חודש לאחר מכן, מה שהוא רצה באמת היה להילחם נגד ברית המועצות ולהגיע להסכם עם בריטניה. קיבעון גזעני של התפשטות למזרח על חשבון העמים הסלאביים וקיבעון אידיאולוגי של מלחמה לחיים ולמוות נגד הקומוניזם, הם שהכריעו את הכף | |
|
|
|
פתחנו בשואה וכעת נחזור למלחמת העולם השנייה, לשניים מן האירועים החשובים ביותר שלה, ומהם נצא לבחינת חלקם של מנהיגים בהכרעות. את זה נעשה בעזרת איאן קרשו, הביוגרף העדכני ביותר והחשוב ביותר של היטלר, בספרו "הכרעות גורליות". בשני המקרים, ההחלטות התקבלו בלא לבדוק חלופות של ממש ובלא לבחון בכובד ראש את כל ההשלכות והאפשרויות.
הראשון הוא הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941. קרשו עומד בצדק על המשקל האידיאולוגי בהחלטתו של היטלר: הרצון להשיג לגרמניה "מרחב מחיה" במזרח אירופה והתיעוב המוחלט כלפי הבולשביזם, הוא הציג את הפלישה מטעמים אסטרטגיים – לכפות על בריטניה להיכנע – אבל זו הייתה העמדת פנים. למרות שהיטלר חתם על הסכם עם סטלין באוגוסט 1939 וכפה על בריטניה להכריז מלחמה על גרמניה חודש לאחר מכן, מה שהוא רצה באמת היה להילחם נגד ברית המועצות ולהגיע להסכם עם בריטניה. קיבעון גזעני של התפשטות למזרח על חשבון העמים הסלאביים וקיבעון אידיאולוגי של מלחמה לחיים ולמוות נגד הקומוניזם, הם שהכריעו את הכף.
האירוע השני הוא ההתקפה היפנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941. כאן היה קיבעון מסוג אחר: יפן חייבת להיות מעצמה גדולה, והדרך להשיג זאת היא בהתפשטות טריטוריאלית. קרשו כותב, שלתפיסה הזאת היו שותפים כל חלקי האליטה והייתה לה תמיכה צעקנית בדעת הקהל. יפן ניסתה להתפשט לעבר סין, כבר בשנות ה-30, אבל הסתבכה שם. דרום-מזרח אסיה נתפסה כיעד חילופי, תוך הכרה ברורה שהמשמעות היא התנגשות עם בריטניה ובעיקר עם ארה"ב. להנהגה היפנית היה ברור שהתוצאה תהיה בינארית: או ניצחון יפני מהיר או תבוסה בטווח הארוך. אבל שיקולי יוקרה גברו על הכל.
אם אנחנו רוצים להשוות את האירועים הללו לפרעה, עלינו לעסוק בשאלת מקומו של היחיד בהכרעות היסטוריות ובתהליכים היסטוריים. זהו דיון שכנראה לעולם לא יסתיים, כי רק במקרים נדירים מאוד ברור לגמרי שההיסטוריה הייתה שונה בלי החלטה מסוימת של אדם מסוים. למשל: החלטתו של וינסטון צ'רצ'יל להמשיך להילחם בגרמניה והחלטתו של דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה. ברוב המקרים יש תהליכים ארוכים והרבה מאוד שחקנים וגורמים. אבל מלחמת העולם השנייה קיבצה כמה מנהיגים שהייתה להם השפעה עצומה, ומהם נוכל בסופו של דבר להסיק גם לגבי פרעה.
|
|
|
הכל בידי מנהיגים רבי עוצמה [צילום: בונדסארכיב]
|
|
|
|
|
| טיפשים גרועים יותר מאשר רשעים; רשע יכול לחזור בתשובה, בעוד טיפש נראה טיפש. רודנים הם הנוטים ביותר לטיפשות, גם אם ה-IQ שלהם יכול להיות גבוה. כוח מוחלט לא רק משחית באופן מוחלט, כפי שאמר הלורד אקטון, אלא גם עלול להוביל לטיפשות מוחלטת | |
|
|
|
קרשו עומד על חלקם של המנהיגים באותן עשר הכרעות בשנים 1941-1940 ששינו את העולם. תחילה הוא מדבר על אדולף היטלר ובניטו ומוסולוני: "בגרמניה ובאיטליה קמו משטרים אישיים מאוד באופיים, שבהם קבלת ההחלטות הופקדה כל כולה בידי מנהיגים רבי עוצמה. הם יכלו להסתמך על תמיכה – או למצער על השלמה צייתנית – של כל מגזרי האליטה השלטת... במשטרים הללו יכלו המנהיגים לבחור אם להאזין לעצה או לא. אך הם שמרו לעצמם את הזכות להחליט לבדם – ואף ראו בכך את הזכות המוקנית למנהיגות מעצם טיבה".
יוסף סטלין היה רודן אכזרי מאין-כמותו, ובתחומים רבים – דומה להיטלר. קרשו אומר עליו: "כאן, כמו בגרמניה של היטלר, הפכה אישיותו של השליט לגורם המכריע בשיטה עצמה... פחד, הפחדה, התרפסות וחנופה שררו גם בדרכי המשטר הגבוהים ביותר. פירוש הדבר, שאיש לא התייצב מול הערכותיו של סטלין. גם כאן נהנה אפוא השליט מאוטונומיה מוחלטת בקבלת החלטות, שהייתה חריגה אפילו בשיטות שלטון אוטוריטריות".
וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט היו כמובן שונים לחלוטין, כפי שאומר קרשו: "המנגון הביורוקרטי הוותיק והמשומן של הממשלה בשתי המדינות הללו, שהיה המסגרת לקביעת מדיניות למנהיגים והותיר מרחב לאומדני סיכונים ויתרונות רציונליים, לא הותיר כמעט מקום לקבלת החלטות שרירותיות". היו הבדלים משמעותיים בין השניים בנוגע לכוחם הפנימי בממשלים שלהם ובנוגע להשפעות החיצוניות עליהם, אך ביסודו של דבר – הם היו שליטים דמוקרטיים שפעלו בתוך מסגרת דמוקרטית, וזו הייתה סיבה מרכזית לנצחונם.
להיכן אנחנו מכניסים את פרעה של יציאת מצרים, בין אם היה זה רעמסס השני ובין אם היה זה מַרְנֶפְתַח? ראינו שלפי הרמב"ם הוא שייך לרשעים, אלו שהרשעות שלהם גוברת על הרציונליות שלהם. אולי אפשר לשייך אותו גם לטיפשים, אלו שהאיוולות שלהם מעוורת את עיניהם. יש הרבה סוגים של איוולים. יש שחצנים חסרי ניסיון כמו רחבעם. יש תמימים להדהים כמו מונטזומה. יש קצרי ראות כמו לואי ה-14 והקייזר וילהלם. יש כאלו שהקבעונות שלהם גוברים על כל שיקול אחר, כמו היטלר ומנהיגי יפן. מה שמשותף להם, הוא שמדובר ברודנים.
פרעה התנהג באותה צורה. בפרשת "ואר" מופיעים לצידו רק החרטומים – שתפקידם הוא להוכיח שאין משהו מיוחד באותות ובמכות של משה ואהרון. רק בתחילת פרשת "בא" נשמעים – בפעם הראשונה והאחרונה – עבדיו של פרעה: "שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים?!". פרעה אינו מוכן להתגמש, השרים אינם פותחים שוב את הפה והתוצאה היא קטסטרופלית. זוהי התנהגות מובהקת של אוויל, לא של רשע.
ייתכן שחיזוק ליבו של פרעה איננו מקבע אותו ברשעתו, אלא מקבע אותו בטיפשותו. טיפשים גרועים יותר מאשר רשעים; רשע יכול לחזור בתשובה, בעוד טיפש נראה טיפש. רודנים הם הנוטים ביותר לטיפשות, גם אם ה-IQ שלהם יכול להיות גבוה. כוח מוחלט לא רק משחית באופן מוחלט, כפי שאמר הלורד אקטון, אלא גם עלול להוביל לטיפשות מוחלטת. הרודן בטוח שהוא יודע הכי טוב, ואנשיו לא יעזו לחלוק עליו. וכמו אצל הרשע, גם כאן בסופו של דבר זהו העונש: שקיעה בטיפשות עד שאי-אפשר לצאת ממנה.
|
|
