"בתרמילו של כל טר"ש מצוי שרביט הפוליטיקאי", קבע נפוליאון ולא שיער כמה התובנה שלו היא המציאות הפוליטית בישראל של המילניום השלישי. אבל לאור ההתרסקות הטוטאלית של הרמטכ"לים (נזכיר רק את האחרונים אבל ישנם רבים:
אהוד ברק,
אמנון ליפקין-שחק,
שאול מופז, משה (בוגי) יעלון,
בני גנץ,
גבי אשכנזי ואפילו גדי איזנקוט! (ולא נזכיר כלל את האלופים המתרסקים), אל מול מנהיגים פוליטיקאים אזרחים, האם לא הגיע העת להעביר את שרביט ההנהגה הפוליטית מהתרמיל של הטרשי"ם לפאוץ' הדוחות של השוט"רישתים (שוטר ראשון - המקבילה לטר"ש)?
(הערת הגינות:
הרצל שפיר היה מפכ"ל שהשתלב בפוליטיקה אבל הוא לא דוגמה כיוון שהיה קודם אלוף בצה"ל. וגם: המאמר אינו מתייחס למפכלי"ם וניצבים שהשתלבו בפוליטיקה המקומית).
השאלה הנ"ל מהווה דיון בחומר נפץ פוליטי-גרעיני, שעלול להכניס את כל צמרת צה"ל הפוטנציאלית פוליטית לרעדה, יען כי פתאום עשוי להיות להם תחליף בפוליטיקה, אבל המאמר לא בא להפחיד אלא בא להציע תקווה מנהיגותית חדשה לישראל.
רקע היסטורי וחקירה היסטורית מגלים כי מאז ומעולם הייתה הדלת הפוליטית פתוחה לקודקודים של הצבא בעוד שהקודקודים של המשטרה זכו מקסימום לגלות של שגרירים בארצות ניכר. יש לכך סיבות שונות, בעיקר מהסוג של הסוציאליזציה הפועלית שעברו קודקודי צה"ל, אבל ישנן גם סיבות מעניינות אחרות, מהסוג של היות בכירי צה"ל "אליטות סוג א'" לעומת המפכ"לים הניצבים שהיו "אליטות סוג ב'". או קיומה של תחושת נחיתות של "הבכירים הכחולים" למול הקצינים המהוללים מגולני ומהצנחנים. ואולי הדבר קשור לאופיו של העימות הביטחוני מול מדינות ערב: עימות שהיה כולו בעצימות גבוהה. כלומר: טנקים מול טנקים ולוחמה במרחבי שטח עצומים?
נפרט מעט. המשטרה מעולם לא נתפסה כחלק ממיתוס "בניין האומה". קציני הארגון היו, אמנם, מקושרים פוליטית ומבצעית למנהיגי היישוב, אולם בפועל, הם לא התרוצצו על ג'בלאות, לא כבשו משלטים, לא ראו את "הלבן בעיניים" של האויב, בקושי נפצעו ונתפסו יותר כ"שירות סוציאלי חמוש" מאשר כלוחמים. בנוסף לכך, במשך העשורים הראשונים נתפס העימות הביטחוני ביננו לבין האויב כ"עימות בעל עצימות גבוהה". בעימות כזה קיבלו הקצינים מהשריון, מחיל-האוויר, מגולני ומהצנחנים את הערכה מקרב המוני העם. התקשורת אהדה אותם והאדירה אותם. בעימות לאומי-ביטחוני שכזה, כמעט לא ניתנת הדעת לעבודה האפורה, שעושה המשטרה בשמירת הסדר האזרחי בעורף, וכתוצאה מכך נוצרה לשוטר תדמית ירודה של רושם דוחות ולא כגיבור שמשרה ביטחון בסביבת הבית. גם סדר היום הלאומי בעשורים הראשונים היה סדר יום ביטחוני-כלכלי-פוליטי, ונושאים "אזרחיים" של ממש: כאיכות חיים, איכות סביבה, תאונות-דרכים, אלימות במשפחה וכיוב', כמעט לא עניינו את המנהיגות הלאומית ואף לא את האזרח ברחוב.
אבל בשנים האחרונות מסתמנת מהפכה ומתרחשת דרמה שבמסגרתה הארגון המשטרתי מתעצם. עובדה: כיום ממד האמון הציבורי במשטרה הוא השלישי במדרג!! אחת הסיבות היא העובדה שצה"ל עובר ממלחמות גדולות למצב של מלחמות בעצימות נמוכה. כלומר, לא צריך יותר טנקים ומטוסים אלא יותר לחימה שיטורית במבואות הקסבות. את זה הימ"ר יודע לעשות טוב יותר מסיירת מטכ"ל. אבל גם מעבר לכך: סדר היום עובר מהפך! יש יותר התייחסות לביטחון האישי וללוחמה בפשע מאורגן מאשר בחיזבאללה. מהפכה זאת צריכה לקדם את האליטה המשטרתית בדרכה לפוליטיקה. שילובם של קציני משטרה בכירים בדימוס בפוליטיקה יהיה, לפיכך, שינוי מרענן באיכויות האנושיות של המנהיגות הפוליטית. העם רוצה אותם יותר בפוליטיקה, כי הם גם מבינים בביטחון לאומי והם גם בעלי תפיסה אזרחית של החיים.
