פעיל שמאל ועיתונאי ידוע כתב פעם בספרו כי הוא משתדל להתרחק מתביעות דיבה. הקונספט כולו די מטופש, כך טען, ובצדק: בניסיון לסכור את פיו של איזשהו שונא ומקטרג אשר ספק עד כמה מישהו בכלל שם לב לדבריו עד עכשיו, מביא התובע במו ידיו לפתיחת דיון משפטי ארוך ומייגע, כזה המפנה זרקור לעבר במה עליה ניצב כעת המלעיז כשהוא ממתין בציפייה לחזור שוב על שקריו - הפעם בחסות ההליך המשפטי.
דווקא הניסיון הנואש וחסר הסיכוי למנוע את הוצאת הדיבה, הוא הוא המוביל לתרחיש בו שופטים חמורי סבר יושבים על המדוכה ובוחנים בכובד-ראש את טיבו ומשקלו של כל שקר, חירוף, גידוף ומארה שהמנוול אי-פעם שיגר מזרבוביתו או הוציא מתחת קולמוסו. נמצא שעצם קיומו של הדיון, אשר לא פעם נמתח כמו מסטיק על פני שנים ארוכות של הליכי הוכחות שאווילותם עלולה להגיע עד לכדי אבסורד, רק מקבע את הטענות ומעניק להן אחיזה רבה יותר במציאות, גם אם לבסוף הן מוכחות כשקריות. כל זאת, כמובן, במקרים בהם לא עולה בידו של המלעיז להוליך שולל את בית המשפט ו"להוכיח" אפילו בכלשהו כי יש חלקיק אמת בטענותיו המרושעות, או לחלופין להיתמם בטענת תום לב, מה שלמרבה הצער קורה לא פעם ולא פעמיים.
בקצרה, כפי שגורס הפתגם בפולנית, "לעולם אל תיאבק עם חזיר בבוץ". למה? כי גם כשאתה חושב שאתה מנצח אתה בעצם מתלכלך. אז נכון שגם החזיר מתלכלך - אבל הוא בעיקר נהנה. מה זה נהנה? יא חביבי, הוא מת על זה.
השבוע אסר בית המשפט את הקרנת הסרט "ג'נין ג'נין" בישראל בעקבות תביעת דיבה שהוגשה נגד במאי הסרט מוחמד בכרי (בהמשך להליך קודם שהחל, בצורה כזו או אחרת, כבר ב-2007). מבלי להמעיט כלל מההישג המשפטי המרשים של עוה"ד נבות תל-צור וטל שפירא אשר ייצגו את התובע בתיק, הרי שברור לכולם מי התלכלך ומי נהנה בכל הסיפור הזה.
"ג'נין ג'נין" הוא סרט פסיאודו-דוקומנטרי (וכעת באופן רשמי, גם עלילת-דם) אשר צולם בשנת 2002, ואשר מטרתו היחידה הייתה להכפיש את מדינת ישראל על-ידי הצגה מעוותת ושקרית של אופי פעילות צה"ל בג'נין במהלך מבצע חומת מגן. הסרט הוקרן בהקרנות פומביות רבות בעולם, לרבות בסינמטק ירושלים, ולמרבה הפלצות אף זיכה את בכרי בשני פרסים בינלאומיים על "פועלו". הסילוף האנטישמי המצולם הזה מופיע בשלמותו ברשת והיה נושא לכתיבת אינספור מאמרים אקדמיים ואייטמים תקשורתיים. עד לעצם היום הזה, ועל אף ששקריותו הוכחה מעבר לכל ספק, נכלל הסרט באתרי אינטרנט שונים תחת ההגדרה "דוקומנטרי", לרבות בערך ה-ויקיפידיה העוסק בו, הן בעברית והן באנגלית. איני מתכוון להדהד את מה שכתוב אודות הסרט בערך ויקיפדיה בערבית, מהטעמים שציינתי לעיל.
עלילת דם
אז בואו נניח רגע למשמעויות הלאומיות של המאבק בהסתה ובאנטישמיות: לקצין צה"ל שתבע את בכרי על הוצאת דיבה הייתה סיבה פרטית מצויינת לעשות זאת. האשמות שקריות בדבר ביצוע פשעי מלחמה כגון אלו שהפיץ בכרי בסרטו בזמן שהקצין, אשר צולם ללא ידיעתו, מופיע על המסך, עלולות לגרום לאדם להסתבך עם בית המשפט הבינלאומי על לא עוול בכפו, כך שברור שלא יהיה זה נכון להבליג על הוצאת לעז ברמה ובהיקף חמורים שכאלו. במובן זה, יש לברך על פסיקת בית המשפט לחייב את בכרי בתשלום פיצויים והוצאות משפט, על-אף הסכומים המגוחכים שנפסקו לטובת התובע.
לעומת זאת, בהתייחס לתגובה הישראלית הקולקטיבית, הלאומית, לסרטו של בכרי, יש מקום לשאול כמה מההכרה הבינלאומית האדירה לה זכתה עלילת הדם השפלה הזו ניתן לייחס דווקא לניסיונותיה של ההסברה הישראלית למנוע את הקרנתה.
עלינו לשאול את עצמנו האם דווקא רצוננו לסכור את פיו נוטף הרעל של ה"במאי", הוא זה שהעניק לסרט את הנופך החתרני אשר הפך אותו לצפיית חובה עבור כל שונא ישראל? האם בשאיפתנו להגן על שמנו הטוב (כאילו שלא בכל יום מופצות עלילות דם שקריות וחמורות לא פחות במדיה הפלשתינית על כל גווניה) גרמנו לכך שבכרי יהפוך לרוולוציונר חמוש במצלמה ואילו עלילת הדם הספציפית שעליה הוא חתום תהפוך לאחד מסמלי ה"מוקאוומה"?
התשובות לתהיות אלו אינן מוחלטות. זכותם המלאה של לוחמי צה"ל לשמור על שמם הטוב, אך איני בטוח שההסברה הישראלית יצאה נשכרת, באופן כללי, מהמאבק שניהלה מול בכרי וסרטו. מיותר לציין שוב ש"ג'נין ג'נין" הוא סרט הראוי לכל גנאי, אך יכול להיות שהיה חכם יותר לתת לצחנת הדיבה ששיחרר בכרי לחלל האוויר להימוג כלעומת שבאה, מאשר לנסות ולהיאבק בה בכזו עוצמה בלתי מבוקרת.
עבור שונאי ישראל, קילוחי הארס שהתיז בכרי בשנת 2002 הפכו לקאלט עם כל קריאה חסרת משמעות מעשית "לאסור את הקרנת הסרט" ו-"להחרים את כל עותקיו" בעידן האינטרנט והמדיה החברתית. סיכוייה של מדינת ישראל להיחלץ מהעלילה השקרית שרקם בכרי מרגע שזו הופרחה לחלל האוויר קלושים בערך כמו סיכוייו של יהודי אירופי מתקופת ימי הביניים להיחלץ מעלילה בדבר שימוש בדם נוצרי למטרות פולחן. על-אף ההישג המשפטי הנקודתי הנדיר שהושג, נראה כי המגמה הכללית נמשכת: בעוד מדינת ישראל מנסה להיאבק בכל כוחה בעלילות-דם המופצות חדשים לבקרים, חזיר הדיבה ממשיך לנחור בהנאה צרופה מתוך הרפש, כשהוא מתענג על כל רגע מתוק של מאבק מלוכלך.
