לקראת גאולת בני ישראל ממצרים נוחתות על המצרים שלוש מכות אחרונות. הראשונה מכת ארבה (שמות י): [טו] וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד; וְלֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. מתואר פה חושך תודעתי נורא, הארבה יצר מסך עבה שהסתיר את השמש עד שהחשיך להם את היום. וכשכבר ראו משהו, הכל היה חשוף כי לֹא-נוֹתַר כָּל-יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. מכת הארבה מורכבת מהמון פרטים שכל אחד בפני עצמו אינו מהווה בעיה כי גם אם יזיק יהיה זה נזק מוגבל. אבל בהתקבצם יחד נוצרת בעיה קשה שכן אין דרך להתמודד עם ריבוי כזה של פרטים מזיקים. ועדיין ניתן לנוע בחופשיות יחסית.
המכה הבאה, התשיעית במניין הכולל של המכות, היא מכת חושך: ...וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. [כג] לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם. כעת זהו חושך מהותי, ממשי, לא כזה שמאפשר תנועה, גם אם מוגבלת, כמו החושך שנוצר ממכת הארבה. אפשר לומר ששתי מכות אלו המחישו למצרים על בשרם את השיעבוד שכפו על בני ישראל במצרים. השאיפה של פרעה, וכך הורה לאנשיו, הייתה (פרק ה): [ט] תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל-הָאֲנָשִׁים, וְיַעֲשׂוּ-בָהּ; וְאַל-יִשְׁעוּ, בְּדִבְרֵי-שָׁקֶר. שיעבדו כל כך קשה עד שלא יהיו להם חיים אחרים מלבד העבודה, שלא ישאר להם זמן וכוח לעסוק בצרכי הנפש, שלא לדבר על מנוחה.
וזה הצליח לו; חייהם של בני ישראל היו חשוכים לגמרי, לא האמינו שעוד תבקע להם קרן של אור. לכן כאשר משה מבשר להם על-אודות הגאולה העתידה התגובה שלהם הייתה בהתאם (פרק ו): [ט] וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. כעת, בשתי המכות הנ"ל המצרים קיבלו המחשה למה שעוללו לבני ישראל ובאותו זמן עצמו שלמצרים היה חושך, וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. התהפכו היוצרות. ובמעבר למציאות חיינו, דומני כי הבלבול שהולך ומשתלט על העולם ועלינו עד כדי זיהוי החושך כאור והרע כטוב ולהפך, מקביל לגמרי לשתי המכות הנ"ל. היצף המידע השקרי (ארבה) מבלבל את צרכניו והתוצאה היא שחיים בחושך וחושבים שזה אור.
מכת בכורות
המכות האלה עוררו אצל המצרים הרהורים שאולי הם טועים, שאולי עדיף לשחרר את בני ישראל ולהשתחרר מהמכות שנוחתות עליהם בגללם, אבל הרהורים אלו הסתיימו בלא כלום, המשיכו להתעקש שלא לשחרר. אז מה הפתרון, איך בכל זאת מאלצים את המצרים לשחרר את בני ישראל? ובהשלכה אלינו, כיצד נשתחרר מהבלבול בין רע לטוב, בין חושך לאור? במצרים זו הייתה המכה העשירית, מכת בכורות. המכה הזאת המחישה למצרים את התוצאה הבלתי נמנעת מהתעקשותם לדבוק בתפיסת עולם שגויה עד מעוותת, השמדה של מוקדי הכוח בממלכה. שהרי זה מה שמסמלים הבכירים במשפחה וממילא בממלכה, את העוצמה של שני האורגנים האלה.
אמרנו כבר שבמצרים קיבלו הודעה מראש מה צפוי להם בכל שלב והבעיה הייתה שלא רצו להאמין שהאזהרה תתממש. חשבו שלא תיתכן שבירת חוקי הטבע ועוד בהודעה מראש. לכאורה גם לא היה להם ניסיון היסטורי להסתמך עליו, ולכן אולי לא ידעו שמעצמות קמות ונופלות, ותמיד כתוצאה משטויות של הבכירים בהן. לנו יש את הניסיון ההיסטורי אבל מסתבר שזה לא באמת עוזר, כי מנהיגים ובכירים בכלל נוטים לעשות בדיוק את אותן שגיאות של אלה שקדמו להם במקום ובזמן אחר. כי טבע האדם לא השתנה והחשיבה הפרעונית המשעבדת עודנה טבועה בנפשו. כמובן, הנסיבות השתנו וגם הטכנולוגיה, אבל טבע האדם נותר כפי שהוא מאז.
עד כאן התיאור נכון לכל העולם ובמידה מסוימת גם לנו. אינני יודע איזה מוצא יש לעולם מהכאוס שהוא נמצא בו אבל לנו מציעה התורה פתרון מאוד פשוט, לצאת ממצרים ולעשות זאת בתנועה אחת של בריחה. אחר כך נתמודד עם השאריות, אבל קודם כל לברוח. הנה למשל המגפה שמשפיעה על חיינו כבר שנה, מתעקשים להתגבר עליה בדרכים מוכרות, מדעיות, שזו למעשה חשיבה מצרית, מקובעת בתפיסות ישנות, ולא מתייחסים לעובדה שיש במגפה הזאת מסר חד עבורנו, מסר של התחדשות, של יציאת מצרים. זה כמו שבני ישראל היו מוכנים להישאר במצרים, רק שיקלו עליהם מעט את עול השיעבוד. אבל זה לא הפתרון, צריכים לצאת משם, לברוח. להבין שהקריאה אלינו היא להפסיק להסתמך על גורמים חיצוניים ולהתמקד בהגברת המערכת החיסונית הפנימית, גם הגופנית אבל בעיקר הרוחנית, שזה הגברת האמונה והביטחון בה' שיגאל אותנו בקרוב ממש.
