חתונת הדמים
שלמה דוידיאן, פנסיונר, שעבד בימים בחקלאות ובלילות במלצרות, שימש בעשרים השנים האחרונות כמטפל בבית אבות. נשוי ואב לשלושה בנים ובת, סב ל-11 נכדים ול-2 נינים. היה בן 12 כשהגיע למושב פטיש עם סבו וסבתו. הוריו, עזריה ושרה, הגיעו לארץ חצי שנה קודם לכן. הוא למד בבית הספר המקומי ולדבריו "מדי לילה היו הפידאיונים גונבים לנו תיקים ונעליים".
בחודש מרס 1955, והוא בן 16, משתתף בחתונתם של בן המושב קלימי שמואל ז"ל ורעייתו שמחה שתאריך ימים. כמנהג אותם ימים קהל החוגגים רוקד בלילה סביב מנורת לוקס. הזיכרונות מציפים אותו כאילו התרחשו רק אתמול. הוא מספר: "רקדנו במעגל כשאני אוחז בידי האחת את ידה של ורדה פרידמן המדריכה מכפר ויתקין ובשנייה את ידה של מורתי ביבה ישראלי מכפר יהושע. בשעת לילה, במהלך הריקוד, שני פידאיונים מעבר לגבול מתקרבים למקום, זורקים רימונים למעגל הרוקדים ומסתלקים.
אמבולנסים מפנים את הפצועים לבית החולים, היה בלגאן שלם
"חשתי פחד מוות. ברחתי משם מהר והתחבאתי באחד המחסנים שליד המטבח עד יעבור זעם. אחר כך כשיצאתי מהמחבוא ראיתי במקום איך הדם זרם כמו מים על הרצפה. מהיריות נפצעו 24 איש ביניהם ורדה פרידמן שנהרגה במקום. ורדה פרידמן נמנתה על קבוצת בני מושבים ותיקים שיצאו עם משפחותיהם לעזרת ההתיישבות החדשה בנגב, לתקופה של שנתיים, להדרכה בתחומים שונים".
ביקורו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון
חביב שרבף בן ה-91 ששימש בשנים 1953-1964 מזכיר המושב וראש ועד פטיש מספר: "למחרת בבוקר הגיע למושב ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. התושבים שטחו בפניו את מצוקות הביטחון במושב: 'לא יהיה צודק שאנו כאזרחים כל העומס הביטחוני יוטל עלינו ואזרח ברמת גן יהיה פטור'. ראש הממשלה הבטיח שהדבר יתוקן וכך נולדה קרן המגן בזמנו. בסוף המפגש הושיט בן-גוריון את ידו בציון אצבע ואמר לי: 'שמור על הישוב' השבתי לו: 'לא לבד'. מאז ביקרתי אצלו בלשכה כל שבוע. בחלוף שבוע מהאירוע קיבלנו גנרטור להארת הרחובות והבתים. כאן בא הפסוק המתאים: 'לאדם מערכי לב ולהשם מענה לשון'".
פטיש מופיע לראשונה במפת מידבא, שהיא המפה הקדומה ביותר של ארץ ישראל בשם 'פוטיס', על שם מצודה וישוב עתיק שהיה במקום.
מהמעברה לישוב חדש
ב-1950 מתארגנת מטעם תנועת המושבים קבוצת עולים בת 106 משפחות יוצאי כורדיסטן-פרס מהעיר בוקאן ששפת אמם "ארמית מקראית", יוצאי מחנה המעבר שער העלייה ומעברת בית ליד-פרדסיה - בדרכם לישוב החדש. חביב שרבף מעלה זכרונות: "המשאיות עם העולים יצאו לדרך בשעות אחר-הצהריים. הגענו ליעד בחשיכה מוחלטת, הכל מדבר ושממה. לידי עמד איש זקן ושאל: 'למה אנשים לא יורדים מהמשאית'? השיבותי לו: הם מסרבים לרדת ורוצים לחזור למעברה. מיד פנה בקול רם לחברים: 'כאן מקום מגורי וכאן מקום קבורתי'. מיד כל החברים ירדו מהמשאית. כך נולד ישוב פטיש (הזקן רחמים דוידיאן זצ"ל)".
רעייתו של חביב גילה מציינת, כי בימים הראשונים לפטיש אירגנה בערבים קבוצות למידה, בעיקר לחברות, להקניית השפה העברית. כל שנת לימוד פעמיים בשבוע, בשיתוף חיילות צה"ל ומשרד החינוך. במסגרת הגיבוש החברתי התקיימו גם הרצאות בנושא ההיסטוריה של עם ישראל וטיולים תקופתיים, בין היתר, גם למקומות הקדושים.
עצי דקלים ודשאים
צמחי בונגוילה ושדרת דקלים נטועים לצידי הכביש הרחב המוביל למושב פטיש. יהודה ראובן בן 71, נשוי ואב לחמישה ילדים הוא הגנן של פטיש. הוא נולד באירן ובגיל שנה הגיע עם הוריו למושב. 40 שנה עבד במועצה האזורית מרחבים כגנן וטרקטוריסט. בארבע השנים האחרונות הוא דואג לנוף הירוק של המושב המאופיין בגינון עצי דקלים ודשאים.
מושב פטיש המשתרע על שטח של כ-4,000 דונם נמצא בצפון הנגב בין אופקים לנתיבות על כביש המוביל לצאלים ולכרם שלום הסמוכים לעוטף עזה. במרחק של 5 ק"מ מאופקים וכמחצית השעה זמן נסיעה לבאר שבע. המושב משתייך למועצה האזורית מרחבים.
כ-200 מתושבי המושב מעל גיל 70
מתגוררים כאן 903 תושבים מתוכם כ-50% בני 40-20. כ-200 תושבים הינם מבוגרים מעל 70 שנה. כשליש מהמשפחות החקלאיות מתפרנסות ממשק החלב הכולל שלושה לולים לפיטום עופות ורפת עם כ-100 פרות ועגלים. רוב התושבים הם שכירים המועסקים מחוץ למושב במקצועות חופשיים, במועצה האזורית ובמקומות נוספים. הצעירים יוצאי הצבא עוזבים ברובם את הישוב כי חסרים להם מקומות תעסוקה ואינם רואים את עתידם במקום, נוכח מדיניות הממשלה וחוסר השקעתה בחקלאות ובתעשיה באופן כללי באזור, שמעדיפה לייבא את רוב התוצרת החקלאית מאירופה.
עלות היצור כאן יקרה. גם מינהל מקרקעי ישראל והביורוקרטיה שיוצר, טוענים אנשי המושב, מקשים על הרחבת הישובים והתשתיות. ענפי היצור של המושב מתבססים על לול, צאן, מטעים, פרדסים, פלחה, וירקות. בנים רבים עזבו את פטיש כי לא הייתה הרחבה באותם ימים. ההרחבה הראשונה בוצעה ב-2000, השנייה ב-2010 ועכשיו מתוכננת הרחבה ל-40 יחידות דיור.
מה בפטיש?
במושב מצאנו שני גני ילדים, פעוטון עם 60 ילדים, צרכניה, מרפאה (חסרים בה אחות ורופא במשרה מלאה), מרכז מזון המכין מזון לפרות, מועדון לנוער ולילדים, בית כנסת עם כ-400 מושבים, "בית חם" לזכרה של ורדה פרידמן ז"ל, אנדרטה לנופלים במערכות ישראל, גן ציבורי עם מתקני שעשועים לילדים על שם בת המושב אלה צפרירי ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים, ובית העם, המשמש גם את משרדי הישוב. לפני שנתיים הוקם בפטיש מגרש דשא סינטטי לקט-רגל. בסמוך אליו נמצא גם מגרש כדורסל.
אתרים היסטוריים שעומדים עדיין על תילם
המסייר בישוב יבחין באתרים היסטוריים כמו חדר הנשק שהוקם בשנת 1958, בו רוכזו מקלעי "סטנים", "קראבין, ו"עוזי" שהיה בזמנו הנשק הכי משוכלל. החדר שימש את שומרי הישוב. כמעט מדי ערב היו נכנסים פידאיונים וגונבים מכל הבא ליד והיו מקרים שגרמו נזק גם לחדר זה.
בריכת המים הראשונה שהוקמה בפטיש לפני כ-58 שנים סיפקה מים לתושבים. הוועד המקומי מתכנן לשמרה במסגרת שימור אתרים, כדי שילדים ידעו בעוד 30 שנה מה פשר המבנה הזה. שרידי בית הספר המקומי שנהרס לפני שנתיים עומדים עדיין על תילם וממתינים לשימור.
ליד שרידיו של בית הכנסת הראשון, שהוקם יחד עם בניית הבתים הראשונים ושימש את התושבים עד שנות השבעים, צומח כיום עץ אקליפטוס שניטע לפני כ-60 שנה. ב-1973 נבנה בית הכנסת החדש הקרוי על שמו של לוי אשכול שיכול להכיל 400 מתפללים. באותה שנה הוקם גם הבניין המחודש של בית העם המשמש היום את משרדי הישוב ובו מתקיימים גם אירועים מסיבות, הרצאות ופעילות של שבת חתן ועוד. כל כיתות הגנים החדשים והפעוטון הוקמו אף הן באותה שנה. גם שרידיה של תחנת דלק לטרקטורים ולמכוניות שפעלה בישוב מושכים את עיני המבקר במקום.
"הבית החם" להנצחת זיכרה של ורדה פרידמן ז"ל
ב-1957 הניח דוד בן-גוריון את אבן הפינה להקמת בניין "הבית החם" לציון זכרה של ורדה פרידמן ז"ל. בראשיתו שימש המבנה כבית העם בו התנהלו מפגשי ריקודים והוקרנו בו סרטים. אחר כך שימש כמרפאה שם קיבלו את החולים ובהמשך הפך להיות מועדון לקשישים ששיחקו בו שש בש וקלפים עד השעה אחת בצהריים. לפני שנה שופץ בניין המועדון והפכו אותו ל"בית חם" כהנצחה לזכרה של ורדה פרידמן ז"ל. מתקיימות בו הרצאות ופעילויות מיוחדות לנשים. בשנת 1957 הוקמה גם המכולת ליד בית העם.
מהאהלים לבלוקונים
אברהם אליאסים פנסיונר, אב לשלושה ילדים וסב לארבעה נכדים, עבד במועצה האזורית מרחבים 47 שנים, תחילה בגינון ובתברואה ואחר כך במשך 40 שנה כקב"ט המועצה. הוא נולד באירן ועלה לארץ עם הוריו דוד וקנילה בגיל ששה חודשים. אברהם אליאסים מוכר בישוב כמי שהקים בביתו מוזאון בזעיר אנפין ובו מרוכזים אוספים של כלי עבודה וחפצים עתיקים שאסף במרוצת השנים כמו: חרמש, מגל, מזרעה המחוברת לסוס, פלס ועוד.
"אבי עסק בחקלאות ובלילות היה שומר בישוב", אומר אברהם ומוסיף: "בהתחלה גרנו באוהלים, שהובאו לנו על-ידי הצבא. בכל אהל גרו שתי משפחות במשך כשנה, אחר כך נכנסנו, לבית שנקרא בלוקון ששטחו כ-40 מטרים. כעבור זמן הוסיפו לנו חדר נוסף. השירותים נבנו מעץ והיו מחוץ למבנה המגורים במשך עשר שנים". המקלחת הייתה במרכז הישוב. בקיץ היו המים רותחים ובחורף קרים. ימי חמישי הוקדשו לנשים וימי ששי לגברים.
כדורי משחק מסמרטוטים
"בשנות החמישים והשישים לא היו לילדים משחקים. אפילו אופניים לא היו. עשינו כדורים מסמרטוטים ושיחקנו בהם. בעת בניית הבתים לא היו כבישים, מדרכות ושבילים שהובילו אליהם. כך למשל, כשהלכנו לגן היינו צריכים להשיל את נעלינו, בעת הכניסה לבית מהבוץ שנוצר בימי הגשמים ודבק בהם. הייתה שמחת חיים במושב.
גידלו ירקות ובעלי חיים
"קיבלנו סוסה או פרידה. ושטח של 15 דונמים. כשהגענו למושב לא היה מה לאכול. הוריי דאגו לגדל בחצר הבית בצל ותפוחי אדמה. גידלנו כ-15 תרנגולי הודו למאכל, בנוסף אווזים וגם כבשים. מכינים גבינות באופן עצמאי מחלב הפרה. באותם ימים לא היו סוגים שונים של גבינות. הכנו גבינות קשות וטמנו אותם בתוך האדמה לכמה חודשים. קרח היה מגיע לישוב באמצעות עגלה וסוסה פעם בשבוע. כך היו מחלקים גם נפט. מדליקים פתיליות עם נפט. בימי הצנע חילקו תלושים באמצעותם נקנו מצרכי מזון בסיסיים.
מקימי הישוב, כמו הוריי, היו החלוצים של המדינה, בעודם גרים בסמיכות לפידאיונים. זה לא היה דבר פשוט. בערבים כמעט איש לא הסתובב בישוב, מפאת החשיכה המוחלטת. מאז הקמת הישוב, במשך שנתיים, לא היה בו חשמל. אחר כך הביאו גנרטור למושב והוצבה גדר ביטחונית עם תאורה. מחוץ לישוב מאחורי כל בית, הניחו גם מוקשים קטנים להגנה מפני פורצי הגדר. בכל רחוב פיטרלו בלילות שני שומרים שצויידו ברובה צ'כי".
בחודש יולי 1955 פידאיונים השליכו רימון יד לתוך ביתם של דניאל זרגרי ורעייתו שישנו באותה עת. דניאל נפצע קשה ורעייתו בינוני. יהי זכרם ברוך.
מסתובבים בינות לשרידי הכפר הערבי הנטוש
אחת החוויות המצמררות זכורות לאברהם מילדותו: "ראיתי מדי ערב את אבי פורק את נשקו. בבוקר אחד קמתי והבחנתי בנשקו מתחת למזרון. חיקיתי את פעולתו, לחצתי בטעות על ההדק של הרובה, נפלט כדור ומאד נבהלתי, כי אחי הקטן שכב כחצי מטר מפגיעת הכדור. גם אימי נבהלה אך לא כעסה עליי"...
ועוד חוויה מיוחדת אותה הוא זוכר: "רכבתי על הסוסה מרחק של כ-2 ק"מ מהישוב למקום שבו היו מטעים של ענבים, תאנים וסברס. כילדים היינו מגיעים לכאן וקוטפים מהפירות הללו. בין המטעים הללו נותרו שרידי בתים עשויים מבוץ של ערבים שנטשו את המקום עם קום המדינה.
מכת זבובים ויתושים כמטרד לתושבים
אברהם אליאסים מדגיש: "אני לא יכול לגור במקום אחר כמו בתי קומות... אוהב את המרחב. אפילו שחוזרים מחו"ל לישוב - כאילו ראיתי אור מיוחד...
הוא מלין על כך שחסרה בפטיש בריכת שחייה ולדבריו יש מקום גם לשיפור התשתיות בעיקר בנושא המדרכות. גם כל נושא התברואה לוקה בחסר. "יש כאן מכת יתושים וזבובים וקשה לשבת בחוץ"...
רמי דוידיאן יו"ר הוועד המקומי
רמי דוידיאן בן 55 נשוי ואב לשלוש בנות ובן וסב לשני נכדים הוא צעיר הבנים במשפחה ברוכת ילדים עם 12 אחים ואחיות (משתי אימהות). "סבי וסבתי עלו לארץ ב-1950 מהעיר בוקאן מאזור אזרביג'אן שבפרס מטעמים ציוניים, אך גם מתוך כמיהה לירושלים ולארץ ישראל", הוא מספר ומוסיף: "סבי רחמים ז"ל שהיה ציוני ידוע, ארז את שלושת ילדיו, כלותיו ובני משפחה נוספים ואיתם ירד לנגב המערבי והתיישב במושב פטיש. הורי עזריה ושרה עסקו בחקלאות, קיבלו שתי פרות חולבות ומכסת גידול עופות, מהסוכנות היהודית. כילדים עבדנו במשק מבוקר עד ערב ובזמן הפנוי התרוצצנו יחפים בוואדי של נחל פטיש. הילדות שלנו לא הייתה פשוטה. הקשיים של ההורים זלגו לתוך חיינו ונטלנו חלק נכבד בפרנסת המשפחה".
רמי דוידיאן שהיה חבר פעיל בוועד אגודת הישוב מאז שנת 2014 כשותף להקמת גופים תומכי קהילה, מכהן מאז שנת 2018 כיו"ר הוועד המקומי. מאז ומתמיד פעל ליצור לנוער ולצעירים תוכן ועניין. "בתוך הכפר, פניתי לגורמים שונים כדי לקדם את הנושא לרווחת התושבים".
דוידיאן מעיד על עצמו כי חי את המושב, אוהב אותו, חושב ומתלבט רבות איך ומה לעשות כדי לקדמו. לדבריו, בתקופת הקורונה הוועד טיפל בקשישי הכפר, דאג להם לחלוקת סלי מזון ושמר איתם על קשר יומיומי.
"עם המועצה האזורית מרחבים פיתחתי קשרי עבודה מצוינים והיא תומכת ביוזמותיי לשפר את פני הכפר שלי. כששימשתי כחבר בהנהלת מימי הנגב תמכתי בחקלאים, שנותרו בכפר, במכסות מים, חלב, ועופות".
תחושה של שכחה
"לפעמים, אומר רמי דוידיאן, נדמה לי שהמרחק הגאוגרפי יצר אצל קובעי המדיניות תחושה קשה של שכחה, כי איך ייתכן שישוב כזה לא זוכה לתקציבים נאותים למען התפתחותו וקידומו? למרות הריחוק, המושב מאמץ יחידות צנחנים, מארח, מפנק מטפל ודואג להם והתושבים נרתמים לסייע בשמחה ובתחושת שליחות".
חלומו של דוידיאן להקים פארק שעשועים לילדים ולמשפחות, ולהמשיך לטפל בתשתיות, בכבישים ובכל מה שיעשה טוב לתושבים.
שלום שלוי מנהל החשבונות של המושב
שלום שלוי נולד ב-1956 להוריו יהונתן ושרה שעלו לארץ מפרס מכורדיסטן מהעיר בוקאן. האם עלתה בשנת 1950 והאב ב-1952 כשסיים שם את שירותו הצבאי. הם בני דודים. ישבו במעברת פרדס חנה, וממחנה המעבר שער העלייה הביאו אותם לפטיש. במשפחה גדלו 9 ילדים חמש בנים וארבע בנות. שלום הוא הבן השני.
"אבא ז"ל עבד בחקלאות, מספר שלום, לאבא הייתה רפת עם כ-70 פרות והוא גידל במושב עגבניות, בצל, תפוחי אדמה, פלפל, גמבות ובלילות היה גם שומר נגד הפידאיונים. אימא הייתה עקרת בית שסייעה בעבודה בשדה.
במושב פעל בית ספר ובו ארבע כיתות, מכתה א-ד, גנון וגן חובה. מכיתה ה' עברנו ללמוד באשל הנשיא עד כיתה י"ב (לפנינו פעל בית הספר עד כיתה ו')ׂ. במרחבים נפתח בית ספר מכיתה א-י"ב ואז נסגר בית הספר ב -1974.
ב-1978 למד במדרשת רופין הנהלת חשבונות מושבי ושימש כעוזר במחלקת הנהלת החשבונות של ועד האגודה. בשנת 1985 נכנס לנהל את הנהלת החשבונות של המושב מטעם ועד האגודה. האגודה דואגת לרווחת התושבים והכנסותיה מחולקים לחברים.
"החיים במושב זה לא כמו בעיר, צריך לאהוב את החיים הללו. כאן חייבים לנסוע לעיר לקנות מוצרים. אני לא יכול לגור בעיר שהיא "מקום סגור של פקקים". אנחנו אוהבים את הירק ואת המרחב, מה שאין בעיר".
פטיש מבוסס מבחינה כלכלית
שלום שלוי מציין כי המושב מבוסס מבחינה בלכלית. לדבריו, המושב משכיר את כל נכסיו לגורמים מחוצה לו שעובדים בשבילו ומעבירים לו את התמורה: מרכז מזון, פרדס משותף של 350 דונם, ושטחים לעיבוד בשותפות עם מגדלים. מחוץ למושב יש כ-500 דונם שמעובדים על-ידי חברת מושבי הנגב והיא מתוך רווחיה מחלקת את הכספים בסוף כל שנה בין בעלי המניות של כל המושבים.
"אני מלווה את המושב הרבה שנים. כך למשל לפני 5-4 שנים היה החקלאי מקבל 2.30 שקלים לליטר חלב והיום החקלאי מקבל שקל ותשעים כאשר התשומות ממשיכות לעלות. הייתי מצפה מהמדינה שתסבסד יותר את החקלאות".
בפטיש קיימת חלופה בין התושבים, מוכרים וקונים כל הזמן. ההרחבות מיועדות לאנשי הישוב בעדיפות ראשונה. בית בהרחבה הכולל 4 חדרים עם חצי דונם עולה כ-1,600,000 שקלים.
המרחק מהערים הגדולות
שרה יאיר נשואה לאיוב (התינוק הראשון שנולד במושב פטיש) אם ל-4 ילדים וסבתא ל-9 נכדים. גדלה במושב אשבול ולאחר שהכירה את בעלה נישאה לו בשנת 1974 ועברה להתגורר עמו במושב פטיש. היא מכהנת כמזכירת המושב משנת 1979 וגם עוסקת בחלוקת הדואר המקומי כ-20 שנה. היא אוהבת את חיי המושב ואומרת: "למעשה במסגרת עבודתי יש לי אינטראקציה עם כל התושבים.
החיים במושב מאוד שונים מהחיים בעיר, יש חיי קהילה, כולם מכירים את כולם. אם מישהו צריך עזרה מיד נרתמים לעזור, יש פה ערבות הדדית בין התושבים. אני יכולה לומר ששכניי הם כמו משפחתי. יש לנו כאן גם איכות חיים - מרחבים, מסלולי הליכה בשדות ואנו נהנים מהשקט.
מעבר לחיי הקהילה יש לנו תחושת ביטחון, כשמגדלים ילדים במושב מאפשרים להם הרבה יותר עצמאות, הם רוכבים על אופניים, הולכים לחברים לצרכנייה ולחוגים.
החיסרון של פטיש זה המרחק שלו מהערים הגדולות. אם יש מישהו שיש לו קושי בניידות, יהיה לו מאוד קשה לגור במושב, כי כל דבר כמעט מצריך נסיעה: מסגרות חינוך, מקומות בילוי, מקום עבודה וכו'".
יש צורך בשני רכבים למשפחה
תקוה שרבף, אם לשלושה ילדים, פנסיונרית של משרד החינוך שעבדה בהוראה 37 שנים. גדלה בבאר שבע ולמדה בסמינר למורים. באותה תקופה, הכירה את בעלה שלמה שרבף שגדל במושב פטיש ולמד באוניברסיטת בן-גוריון. היא מספרת: "לאחר תקופה של חברות בקרתי פעם ראשונה במושב שהיה מקום קטן ושונה ממה שהכרתי. התחתנו ועברתי לגור כאן.
מושב פטיש הינו מקום שקט וחמים. יש חיבור לקהילה, חמימות בין דורית, תחושה של שלווה, פשטות ואיכות חיים. המושב הוא מקום קטן ולכן לא תמיד קיימת אפשרות למצוא בו עבודה. הוא מרוחק ממרכז הארץ ויש כאלה הנוסעים שעות למקומות עבודתם. קיים גם ריחוק מבתי חולים, מתרבות, קולנוע ועוד. במשפחה קיים צורך להחזיק שני רכבים".
