כ-70 שנה מאוחר יותר הילד הקטן שהתפלל בכנסייה ונפעם ממנה כבר היה שר בממשלת ישראל. במאי 2009 ביקר בארץ האפיפיור בנדיקטוס ה-16 ומארחו ראש הממשלה נתניהו ביקש מהשר יוסי פלד שיתלווה אף הוא לאפיפיור. "כשנפגשתי איתו", משתף פלד, "אמרתי לו שאם לא הייתי חוזר לחיק היהדות לאחר המלחמה, ייתכן שהיום אני הייתי האפיפיור במקומו. כולם מסביב נעשו לבנים כמו הקיר ורק האפיפיור צחק צחוק משוחרר". ובחזרה לבית בו גדל פלד: "חייתי חיים רגילים ונעימים כילד נוצרי. כשאני חושב על זה עכשיו עוברת בי צמרמורת. עד כמה הנוכחות שלי ושל אחיותיי הייתה מסוכנת למשפחה שאימצה אותנו. "יום אחד הגרמנים עשו סריקות בבתים לוודא שיהודים לא מתחבאים שם. הוריי הקתוליים הכניסו בזריזות את אחיותיי ואותי למרתף סמוי. שמעתי את הצעדים של הגרמנים צועדים מעלינו במגפיים כבדות. עצרתי את נשמתי. זה היה הפחד של החיים שלי. ועברתי הרבה מבחני פחד בחיים. עוצמת פחד כזו לא זכורה לי כל חיי". לאחר המלחמה אמו שניצלה מהגיהינום של בלוק 10 באושוויץ, ביקשה לאסוף את ילדיה בחזרה. הרצון הזה שלה לא היה מובן מאליו לאנשים שגידלו את הילדים במסירות, תוך סיכון חייהם וסיכון חיי ארבעת ילדיהם הביולוגיים. לקח להם זמן להשתכנע. גם חיילי הבריגדה היהודית ואנשי הקהילה היהודית המקומית נרתמו לסייע לשכנע אותם לוותר על שלושת הילדים היהודים, שהפכו במהלך שנות המלחמה לקתולים אדוקים. "עד היום אני זוכר את ההלם שהיכה בי", אומר פלד. "אבא שלי קרא לי שאכנס הביתה. אחיותיי לא היו אז בבית. ליד השולחן ישבה אישה זרה, עם פנים עצובות. 'אנחנו לא באמת ההורים שלך. הגברת הזאת היא אימך האמיתית', אמר לי מי שחשבתי עד לאותו רגע שהוא אבי מולידי. כך, בלי משפטים סיבוביים; בלי הכנה נפשית. האישה הזרה רצתה לחבק אותי, אבל לא נתתי לה. התחמקתי ונעמדתי מאחורי הוריי. לא היה בי קמצוץ של חמלה או הבנה רגשית או שכלית, לְמה שעובר על האישה הזרה הזו. מעולם גם לא העזתי או לא רציתי לדבר איתה על זה. רק כשהתבגרתי והפכתי לאב, הבנתי כמה קורע לב היה הרגע הזה עבורה. אין לי ספק שהיא שרדה את אושוויץ, רק כדי להגיע לרגע שבו תראה אותי שוב. בדבר אחד אני בטוח - לא כך היא דמיינה לעצמה, בשנות הזוועה שלה באושוויץ, את המפגש הראשון בינינו". השבר שבין ג'פקה לאמו לא אוחה, למרות האיחוד המחודש של האם וילדיה. בחודשים הבאים הם התגוררו בדירה קטנה ומתפוררת באנטוורפן, שאת הריהוט הישן שלה תרמו חיילי הבריגדה שרחמיהם נכמרו על האישה האומללה. היא הרבתה לשכב במיטתה ולבכות. "באותה תקופה טיפלתי בעצמי, לבדי", משחזר פלד. "הפכתי גבר קטן. מהמסעדה הסמוכה גנבתי חתיכות בשר, לצורך קיומנו". ל'גבר הקטן' הזה, אגב, מלאו בקושי שש שנים. בדרך זו התנהלו חייהם, עד שגם האם הבינה שכך זה לא יכול להימשך והיא הפקידה את ילדיה בבית יתומים יהודי בעיר.

בשנת 1951, כשהיה פלד בן 10, הוא התבשר יחד עם כל היתומים כי הם עומדים להפליג למדינת ישראל. כשהגיעה האונייה לחיפה, צץ לפתע גבר בשם יואל איגלינסקי ואמר לפלד ולאחיותיו: "אתם באים איתי. אני דוד שלכם. תגורו אצלנו בקיבוץ נגבה". כששמע זאת פלד לא יכול היה לדעת שקיבוץ נגבה הפך לסמל גבורה ישראלי טרי. אנשיו עמדו מול הצבא המצרי שלוש שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות. מגדל המים של הקיבוץ, המחורר מהפצצות, הפך לאייקון גבורה. ואל המקום הזה עומד להגיע מישהו מקטגוריה חברתית שונה לגמרי. מודל שהאתוס הישראלי - בוודאי בקרב אנשי ההתיישבות העובדת - לא ממש התלהב ממנו: היהודי הגלותי. פלד עוד ישלם על כך בשנים הבאות מחיר חברתי יקר. הקיבוצים - ובקנאות יתר קיבוצי 'השומר הצעיר', שנגבה היה אחד מהם - הקפידו באותן שנים שכלל הילדים ישנו במתחם ילדים נפרד, ולא עם ההורים. למרות עייפותו של הילד העולה החדש, כללים הם כללים ופלד הובל אחר כבוד - עוד באותו יום - אל בית הילדים, שם הוכנה לו מבעוד מועד מיטה משלו. "אין ספק", עונה פלד לשאלתי, "חבלי הקליטה שלי היו קשים ביותר. מעבר לכך שכל כניסה לחברה חדשה היא תמיד קשה, אני הגעתי מ'שם' - מהמקום שהיהודים נתנו לרמוס את כבודם. ועוד לאן הגעתי! אל המקום בו הגבורה הישראלית הייתה סמל ומופת. ולכן עשיתי את הכל כדי למחוק את עברי. ג'פקה נמחק ובמקומו אימצתי את השם שנתנו לי ילדי נגבה - גוסקיה. עד היום יש בקיבוץ כאלה שקוראים לי כך. מחקתי את אנטוורפן. מחקתי אפילו את שנות ילדותי הטובות בבית הכפרי והקתולי וכמובן שגם את הכנסייה". אלא שהמחיקות לבדן לא הספיקו. פלד היה צריך ליצור לעצמו גם ביוגרפיה, שתהלום עד כמה שניתן את הגבורה הישראלית של נגבה. "וכך, ביום אחד, בלי תכנון יותר מדי מדוקדק, סיפרתי לילדי השכבה שלי שאבא שלי היה חייל של מרדכי אנליביץ' במרד גטו ורשה. שתפקידו היה לעבור מבונקר לבונקר בתוך הגטו הבוער ולחסל את הגרמנים. כשנגמרה לו התחמושת והוא הבין שהוא הולך ליפול בידי הנאצים, אבא שלי השתמש ברימון האחרון שנותר לו כדי לפוצץ את עצמו..." או במילים אחרות: פלד, בין שהתכוון לכך או לא, התריס במשתמע נגד חבריו: ההורים שלכם נלחמו בׇמצרים? סבבה. אבל אבא שלי - גם נלחם בנאצים וגם בחר למות כאנשי מצדה. האם זה עזר לו להאצת הקליטה? ממה שפלד משתף - ממש לא. "את האמת?", פותח פלד במונולוג שקשה לשמוע, "הייתי ילד שחי לבד. איש לא רצה להיות חבר שלי. איש לא שיחק איתי. איש לא דיבר איתי. רציתי להתקרב אליהם. ניסיתי לשבת קרוב למרכז, כך שיהיה עליהם להתייחס אליי, לדבר איתי, אבל כל זה לא עזר. הייתי ילד זר ומשום כך בלתי אהוד. לא היה לי חבר אחד לשיחות נפש. את זה עשיתי עם הכלב שלי. כלב חמוד, שהייתי מאוד קשור אליו, אלא שלא אחת הוא גם סבל ממני. כי הוצאתי עליו את מה שקיבלתי מאחרים. כשחטפתי מכות לפעמים גם הוא קיבל, אבל ממני..." וואו, אני אומר לו, זו באמת חתיכת הפתעה. תראה, המשכתי, אין חיה כזו שאדם מתמנה להיות אלוף פיקוד הצפון - ושכפסע היה בינו לבין קבלת פיקוד על כלל חיילי צה"ל - מבלי שתהיה בו מנהיגות חברתית בולטת ואולי אפילו מוּלדת. מתי הפכת מקורבן חברתי למנהיג חברתי? "שנים מאוחר יותר, כשקיבלתי לידיים שלי - לניסיון ועל-תנאי ועוד 20 הסתייגויות - קבוצת ילדים והפכתי להיות המדריך שלהם בתנועת ה'שומר הצעיר'. אבל עד אז אכלתי בקטע של חבורת הילדים הרבה מאוד שיט".

איזה קשר היה לך עם דודך, יואל? קראת לו אבא? "מה פתאום! הוא היה דוד שלי ואשתו, הדסה, דודה שלי. שניהם התייחסו אליי כמו שהתייחסו לילדיהם, אבל מרבית הזמן לא היינו בבית. בכל יום אפשרו לנו, לילדים, להיות אחר-הצהריים שעתיים-שלוש אצל ההורים. גם אני ואחיותיי, כמו ילדיהם של יואל והדסה, הלכנו לביתם. פעם בשבוע קיבל כל ילד שלהם שתי קוביות שוקולד, וכמובן שגם אנחנו קיבלנו. רק שאת השוקולד הזה אכלתי פירורים-פירורים לאורך כל השבוע..." פלד מספר שיואל ראה חשיבות בהשתלבות החברתית שלו; אלא שהוא, פלד, לא שיתף אותו בצרותיו בקבוצת הילדים. וגם כשפעם אחת עשה זאת וביקש מדודו שיאפשר לו לא לחזור לחדרו ללינת לילה, כי חשש מנחת זרועם של חבריו, יואל התעקש שיחזור לחברת הילדים ויתמודד איתם "כמו גבר". אבל בואו לא נקדים את המאוחר. "יום אחד", מגולל פלד את תחילת אותו סיפור, "כשהיינו בערך בני 12-13, יצאו חברי השכבה שלנו לטיול בטבע. במהלך טיפוס על גדר, צבטתי את ישבנו של ילד שטיפס לפניי. כתוצאה מהפתעת הצביטה הוא נפל. מה שנתפש אצל בני אדם רגילים כמעשה קונדס רגיל, הפך במקרה הזה אצל בני האֵלים לפשע חמור. הבושה והעלבון שנגרמו לאותו ילד, טענו אותו - וגם את חבריו הקרובים - ברצון לנקם. שמעתי אותם אומרים בינם לבין עצמם: 'הלילה הוא יקבל טיפול כזה, שלא ייצא ממנו חי'. "כשחזרנו מהטיול שחררו אותנו לבקר את ההורים. כשהגיע שעת שינה יואל דחק בי לחזור. אמרתי לו שהלילה אני מבקש לישון בבית. לא הייתה לי ברירה ושיתפתי אותו במה שקרה. 'אני ממש פוחד פחד מוות', אמרתי לו. אבל יואל נתן בו מבט קשוח ונחוש ואמר: 'אתה חוזר לשם ותילחם בהם ותנצח אותם. אתה חזק ויהודים לא בורחים'. "הוא ליווה אותי עד לבית הילדים, אבל לא נכנס איתי, כמובן. לא העזתי להיכנס. הסתתרתי מאחורי שיח קרוב ועשיתי תצפית על הבית. שעת כיבוי האורות הגיעה, אבל האורות לא כבו. שמעתי את קולות הילדים וראיתי מדי פעם ראשים מציצים מהחלון לראות מתי אגיע כבר. היה ברור לי: הם באמת לא הולכים לעבור לסדר היום". פלד הבין שהוא לא יוכל לעבור את כל הלילה בחוץ, אבל גם לא רצה להיכנס לחדרו ככבש למאורת זאבים. בסוף חשב על רעיון יצירתי: פחות הרואי ממה שייחל דוד שלו; יותר גלותי מישראלי, אבל כזה שפשוט פתר את הבעיה. "נשכבתי על המדרכה שליד הבית, התחלתי לגנוח והתלוננתי על כאבים וחום. הילדים הגיעו אליי בריצה, בחנו אותי שניות ארוכות, וחזרו לחדרים. הלילה עבר בשלום. ניצחתי אותם בדרכי". האטמוספרה החברתית בה חי פלד, כפי שתיאר לנו זה עתה בכנות ובגילוי לב, לא ממש סייעה לו להצליח בלימודיו. "תקשיב, מה אתה רוצה שאני אגיד לך, שהייתי ילד מופרע שפרק עול ולא התייחס ללימודים? אז הנה, אני אומר לך את זה... הלימודים ממש לא היו בראש שלי. מה כן היה בראש שלי? ללכת עם הכלב שלי לבד לטיולים בטבע. ולעשות, בוא נקרא לזה כך - מעשי קונדס. "יום אחד התעצבנתי על המורה צפורה, אז שרפתי לה את מתחם עבודות המלאכה בבית הספר. העקבות הובילו אליי, כי כנראה שכך רציתי. צפורה נזפה בי נזיפות קשות, ואפילו מביישות, לעיני כל הקבוצה, אבל אני הייתי מבסוט עד הגג. לא הייתי חלק מהם והם לא היו חלק ממני. הם לא רצו אותי ואני כבר לא רציתי אותם..."

נקודת התפנית של חייו הייתה שיחה שהתקיימה כשהיה בכיתה ח'. "יום אחד המחנך שלי, ישראל כ"ץ, אמר לי שבשנה הבאה אני אמשיך ללמוד בשריד. חטפתי שוק. בקיבוץ שריד היה מוסד של כל הילדים הדפוקים, המופרעים, הקוּ-קוּאים. מה לי ולהם? נכון, אני לא לומד; נכון, אני משתולל; אבל רגע, אני בחור עם ראש על הכתפיים. אז מה פתאום! כך חשבתי לעצמי בכעס בשעות ובימים אחרי שקיבלתי את הבשורה הזו. ניגשתי אל המורה ישראל וביקשתי פגישה איתו. "הוא קבע לי פגישה ל-8 בערב. עכשיו תשמע, אני אדם חסר סבלנות לפגישות ארוכות. כל החיים הייתי כך, אבל באופן יוצא דופן את הפגישה ההיא אני לא נתתי לסיים. ישבתי וטחנתי לו את המוח שייתן לי צ'אנס וסיפורי חיים והבטחות שאני אשתנה - מה שאתה לא רוצה. השיחה הזו נמשכה, תקשיב טוב! - עד 2 לפנות בוקר. 6 שעות! בחיים לא הי לי דבר כזה! עד שהמורה אמר לי שהוא נותן לי צ'אנס לשנות את דרכי ב-180 מעלות. וגם ההסכמה הזו ניתנה, לא כי הוא האמין שזה באמת יקרה, אלא רק בזכות העובדה שהוא כבר רצה ללכת לישון... אלא שהלא ייאמן קרה. מאותו יום באמת החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה. הפכתי לילד אחר, לתלמיד אחר". כתוצאה מכך החל פלד גם להרשים את הסביבה כנער רציני ואחראי, שניתן לסמוך עליו. כיוון שהוא נחשב לשחיין מצטיין, כבר כנער הוא שובץ כמציל בבריכה של נגבה. ושם קיבל לידיו עוד משימה חשובה. "אחד מחברי קיבוץ נגבה היה שר הבריאות באותה תקופה, ישראל (יולק) ברזילי", מספר פלד. "הוא היה מראשי מפ"ם והנציג שלנו בממשלה. יום אחד פנו אליי עם משימה יוצאת דופן: 'עליך ללמד את החבר יולק לשחות!' - ואני כולה נער בן 17. אחרי חודש של עבודה יום-יומית הגעתי להישג ענק: שר הבריאות הצליח לשחות משחה רצוף אחד, של 15 מטרים שלמים!..." עם כל הכבוד לשיעורי השחייה לשר הבריאות, מבחינת פלד ההתקבלות האמיתית שלו למעגל החברתי בקיבוץ היה, כשהתמנה באותה שנה להיות מדריך ("זה היה רק על תנאי") בתנועת 'השומר הצעיר'. "זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שהגעתי לאליטה החברתית של חבורת הנערים. זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהגעתי לקיבוץ שבאמת הרגשתי שאומרים לי: אתה אחד מאיתנו. אנחנו סומכים עליך". כשפלד היה נער החליטה אמו לעלות מבלגיה לקיבוץ נגבה. "כשהתבשרתי על כך התרגשתי", משחזר פלד. "רקמתי חלומות של משפחתיות נורמאלית". אבל המציאות טפחה על פניו. "חיכינו לה בתחנת האוטובוס בקיבוץ. איך שהיא ירדה הבנתי שהיא לא דומה לאימהות של שאר הילדים. הבגדים, השיער המעוצב, פניה המאופרות בדרך יוצאת דופן. ככה לא התלבשו בקיבוץ. בטח שלא התאפרו. איפור בחינוך הקיבוצי של השומר הצעיר של פעם היה קשור לבורגנות, לעיר הגדולה, המושחתת, לנשים שעשו שימוש מניפולטיבי במיניותן, בנשיותן. התביישתי בה. הרגשתי שנוכחותה מכניסה אותי לצרה גדולה. אם לא מצאה את מקומה בקיבוץ, ואיש גם לא התאמץ למצוא לה מקום. לא הייתי מוטרד מהאפשרות שתעזוב את הקיבוץ. הייתי מוטרד רק מהאפשרות, שהיא תתעקש לקחת אותי איתה. בסוף היא עזבה לבדה לנתניה". "שמע", הוא אומר, "כל חיי הרגשתי הרגשה איומה שנוטשים אותי במחזוריות קבועה: קודם כל הוריי שנטשו אותי בבית קתולי; אח"כ הוריי המאמצים נטשו אותי לטובת אמי; אח"כ אמי נטשה אותי בפתח בית היתומים; אח"כ נתלשתי ע"י דוד שלי יואל מקבוצת היתומים. ובסוף גם הקיבוץ נטש אותי. לא נתנו לי רשות לחתום חצי שנה קבע. מה ביקשתי? כולה חצי שנה! ואת המשכורת הבטחתי לתת לקיבוץ. נאלצתי בשל רצוני לחתום ולשרת בקבע, לעזוב את הקיבוץ". רגע, רגע, עצרתי את שטף דיבורו. הקיבוץ לא נטש אותך - אתה נטשת אותו. בחרת את האפשרות של השירות בקבע על פני קבלת דין החברים. תגיד, יש מצב שבשלב מסוים אתה הוא שהחלטת שיותר לא תיתן שינטשו אותך ולכן אתה תקדים ותנטוש? בחיים הפרטיים התגרשת שלוש פעמים; בחיים הפוליטיים עשית מעברים חדים בין תמיכה בנתניהו אל עבר אהוד ברק ושוב חזרה לנתניהו (היום, אגב, הוא מסרב לשתף במי הוא תומך). וגם כשהיית שר בממשלת נתניהו, אתה הוא שהתפטרת מהממשלה. יכול להיות שהחלטת כאסטרטגיה להקדים נשיטה להנטשה? "מה אני אגיד לך", הגיב פלד תוך שהוא מגביה את קולו, מזיז את ראשו מצד לצד ונועץ בי מבט נוקב, "כבר שנים לא שמעתי תיאוריה הזויה כל כך! תלושה. אין לה שום אחיזה במציאות. קדימה, תתקדם!" כמה שנים מאוחר יותר הגיעו מכפר נידח בבלגיה לביקור בארץ, ההורים המאמצים שלו, מאז. "למרות שהם רצו להיפגש איתי, אני סירבתי", אומר פלד. "אל תשאל אותי למה! אין ספק שזו הייתה התנהגות מחורבנת שלי. בטח אחת הסיבות היא שלא רציתי להיפגש עם עברי. מכל מקום, לימים הדבר הזה ציער אותי מאוד-מאוד, אבל זה כבר לא היה ניתן לתיקון. כשהתחרטתי הם כבר לא היו בעולם הזה".

יוסי פלד גרוש (כאמור, שלוש פעמים. אחת מנשותיו הייתה הזמרת אביבה אבידן) אב לשני בנים (50, 40) וסב לחמישה נכדים. הוא מתגורר בדירה קטנה בקומה גבוהה במגדל בשכונת רמת-אביב החדשה בתל אביב. בכניסה לדירה ויטרינה גבוהה. על מדפיה עומדות דמויות ינשופים מסוגים ובגדלים שונים. "אוסף הינשופים שלי מגיע כבר לכ-400 פריטים", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת. "הכל התחיל לפני כ-50 שנה. הייתי אז מג"ד טנקים בתעלת סואץ ויום אחד הרמטכ"ל חיים בר-לב הביא לי מודל של ינשוף קטן. 'קח את זה', הוא אמר לי בדיבורו האיטי, 'אתה דומה לו'. קצת נפגעתי. 'חשבתי שאני יותר יפה', אמרתי לבר-לב. 'לא הבנת אותי - אתה דומה לו בתכונות: חושב ביום ופועל בלילה'". אם לבר-לב היה זיכרון טוב יותר, נראה שפריט האוסף הראשון שהיה אמור להביא לפלד, צריך היה להיות קשור לבריכה. "כשהייתי בן 16 בערך, התקיימה בבריכה של הקיבוץ שלנו אליפות השחייה של חיל השריון. בנוסף לטובי השחיינים מקרב הטנקיסטים, המארגנים אׅפשרו למקומיים מצטייני שחייה להשתתף באליפות. נחשבתי לשחיין טוב ואכן סיימתי במקום השני. בר-לב, שהיה אז מפקד גייסות השריון, העניק לי את המדליה, כשברקע שמעתי בגאווה עצומה את מחיאות הכפיים של חברי הקיבוץ. בר-לב קירב את פיו לאוזני ובקצב דיבורו האופייני אמר לי: 'אם בגיל כזה אתה זוכה במדליות, מה יהיה כשתגיע לשריון?'. עניתי לו: 'אני לא אהיה בשריון, אלך או לקומנדו הימי או לצנחנים'. בר-לב חייך במבוכה, והלך". רק שהנבואה שלו, של בר-לב, לא הלכה איתו. היא פשוט התגשמה. כשגויס בנובמבר 1960 נאמר לו, לדבריו, שלשייטת יוכל להתגייס רק באוגוסט הבא. הוא ויתר. הצנחנים ויתרו עליו, כי שקל רק 49 ק"ג. ניסיונות שלו להתווכח לא עברו את פסיקת הרופא: "שמע חייל, הרוח תעיף אותך כשתצנח. יאללה, תעוף..." עם כל הכבוד לציונות ולרצון לשירות משמעותי, מה שהרס את טוראי פלד באותו רגע היה מה יגידו בקיבוץ. פקידת המיון העירה אותו מחלומות הסיוט שהזה, בעודו עומד בתור. "'גולני או שריון', שאלה אותי. גולני לא בא בחשבון. בקיבוץ הרי בזו להם. 'שיהיה שריון', עניתי בלב כבד". שם קנה את עולמו כטנקיסט מוכשר. מפקד מופלא, שאימת החיילים ממנו הייתה ביחס ישר להערצה אליו ("הרבה אמרו לי בצבא כי החיילים שלי בוכים אצלי פעמיים: כשאני מגיע אליהם - אבל גם כשאני עוזב אותם"). הוא זכה להערצת פקודיו גם בזכות חשיבתו הצבאית המבריקה, עוז רוחו וגישתו ושפתו הדוגריות והלא דיפלומטיות. וקיים בו עוד מרכיב, לא בלתי משמעותי בהקשר של סיפור חייו: יש בו כריזמה של מפקד צבא ישראלי. כן, כן, דווקא הוא - ג'פקה מנדלביץ' שגדל כקתולי, שהפך לגוסקיה בראשית דרכו בארץ, עד שזכה סוף-סוף שיקראו לו סתם יוסי. דווקא המנודה החברתי הגלותי, הבשיל להיות דמות ישראלית נערצת בשירותו הצבאי. שמו נודע לתהילה צבאית-קרבית במלחמת יום-הכיפורים, כשהצליח כמח"ט 205 לגבור ולהניס בתל-ענתר בחזית הסורית, דיוויזיה עירקית שמנתה 120 טנקים, 100 נגמ"שים וכוח חי"ר; וכל זאת כשהוא מפקד על 14 טנקים בלבד שנותרו לו. שילוב של נחישות, תושייה, עורמת קרב, מזל, כוח עליון - כל אלה גברו על מה שפלד ניסח בפגישה שלנו: "נתוני פתיחה כאלה היו מובילים, בכל בית ספר לשריון בעולם, רק למסקנה אחת: הכוח הישראלי אמור היה להיות מושמד עד אחרון הטנקים". ב-1986 התמודד מול אהוד ברק על תפקיד אלוף פיקוד הצפון וגבר עליו. ב-1991 שוב התמודדו השניים, והפעם על תפקיד הרמטכ"ל. בקרב זה גבר ברק על פלד. בספטמבר 1987, כשהיה אלוף פיקוד הצפון, פנה אליו שר הביטחון רבין וביקש ממנו שיתלווה אליו לביקור רשמי בגרמניה. פלד סירב. "לא מתאים לי לדרוך שם", ענה. "אני יכול לתת לך פקודה", אמר רבין. "לפקודות אני מציית", השיב פלד. "אבל אני מעדיף לשכנע אותך", הגיב שר הביטחון ונימק: "אני חושב שהגעתך - עם הביוגרפיה שלך וכעת עם המדים והדרגות - מסמלת משהו חשוב מאוד". פלד התרצה. "כללי הטקס חייבו אותי, במהלך הביקור, להצדיע לדגל הגרמני ולשר הביטחון הגרמני. כשהצדעתי עברה בראשי המחשבה אם אבא שלי, יענקל מנדלביץ' שנספה באושוויץ, רואה אותי עכשיו מהשמיים - מה הוא חושב עליי: האם הוא גאה בי, כי הגעתי לשם כאלוף בצבא היהודי, או שהוא מתבייש על ההצדעה שלי לדגל הגרמני". ומה התשובה שנתת לעצמך? "לא נתתי לעצמי תשובה. עד היום אין לי".