שוק הבחירות

ישראל שייכת עדיין ל"מדינות הדמוקרטיות" על תנאי, והיא עדיין רחוקה מרמתן הפוליטית של מדינות דמוקרטיות אמיתיות כמו אלה של רוב מדינות מערב ומרכז אירופה או מדינות כמו קנדה, ארה"ב, ניו-זילנד, אוסטרליה ואף יפן למשל. במדינות דמוקרטיות אמיתיות הרי שהבחירות בהן מהוות קרב לוחמה רעיוני על שיטת ממשל מדינית וכלכלית, ויום לאחר אותן בחירות הרי שהממשלה החדשה או הישנה עוברת לממלכתיות של עשייה. ממלכתיות העשייה הזו כוללת כבר לפני הבחירות חוסר איומים על הציבור, או על קבוצות מיגזריות שם, באשר לתביעתן העתידית ביחס למה שיקבלו מהשלטון שיבחר אח"כ. יהודים בלונדון או בניו-יורק יכולים גם להיות חסרי ייצוג פוליטי אבל לא יקופחו זכויותיהם התרבותיות והדתיות בכול מסגרת שלטונית שתבוא בבריטניה הגדולה או בארה"ב. כך גם לגבי שאר המיעוטים בארצות הללו. ישנם לא פעם נציגי מיעוטים הנכנסים למפלגות הגדלות במדינות החופשיות כדי להשפיע רעיונית או לתת יתר תוקף למיעוט שאותו הן מייצגות, אבל זכויות לשיכון, בריאות וחינוך לא יקופחו על-ידי שום מפלגה פוליטית זו או אחרת נגד מגזר מסוים שפנה לכיוון פוליטי שונה. ההתניה של פוליטיקה ובחירות כתמורה להתנייה כפויה מקובלת יותר במדינות פסדו-דמוקרטיות, ששם המערכת מושחתת ומנוולת מלכתחילה והבחירות הן רק תירוץ להפעיל אחריהן שררה. אלה הן בעיקר מדינות מזרח אירופה הקומוניסטית לשעבר, כולל כל רפובליקות חבר העמים לשעבר, וכך הם הדברים ב"רפובליקות הבננות" של מרכז ודרום אמריקה, או אלה שנעות בין "דמוקרטיה מותנית" לממשל צבאי, כמו בדרום מזרח אסיה. ישראל יכולה לקבל מקום של כבוד מפוקפק באותן מדינות של "דמוקרטיה על תנאי".

זכויות אלמנטאריות על-פי מפתח הצבעה פוליטי

המפלגות החרדיות לא פעם מנמקות את ריצתן לפרלמנט וכניסתן לכול קואליציה שתהיה בטענה שהציבור שלהן לא יישאר קרח מזכויות ומקבלת תקציבים. העמדת היהדות בראש דגלי המאבק החרדי בפרלמנט הישראלי הורד כבר מזמן לחצי התורן על-ידי המפלגות החרדיות גם מהטעם של "דאגה לתקציבים" ול"שירותים ממלכתיים מינימאליים". מפלגת רע"ם התפלגה מ"הרשימה הערבית המשותפת" גם משום הטענה כי ללא נציגות בכול קואליציה שלא תהיה הרי שהערבים יישארו מקופחים בזכויותיהם הסוציאליות, החינוכיות, התרבותיות, ובעיקר בתקציביהם. הגוש הדתי-לאומי איננו רק "גוש אידיאולוגי" אלא ככזה שתפקידו להעביר תקציבים למוסדותיו, לחינוכו וליישוביו. מהגרי חבר העמים, כמו עולי אתיופיה, זקוקים גם הם לנציגות אתנית משלהם רק כדי לקבל זכויות אזרח במדינה שהבטיחה להם זאת מראש וללא תנאי, עוד בהיותם בארצות הנכר. עמותות של תרבות וספורט נחצות בבחירות בישראל על-פי ימין ושמאל פוליטי כדי לזכות - יום לאחר הבחירות, בתקציבים ובסיוע "ממלכתי" גבוה מיריביהם הפוליטיים באותו ענף, בלי קשר לגודלן ולהיקף עבודתן והצלחתן, אלא על-פי מפתח השתייכותן הפוליטית. זוהי מערכת מעוותת ומושחתת שהמילה "ממלכתית" ממנה והלאה, ולכן גם בבחירות הנוכחיות אנו צופים בכמה דוגמאות גסות כיצד המתמודדים בבחירות הנוכחיות אינם מתביישים לאיים, במישרין או בעקיפין, בפגיעה חומרית ואזרחית במי שלא יצביע להן, וכול זאת מכיסו "הממלכתי" של האזרח עצמו.

סמוטרי'ץ כמשל

אבל בשבוע שעבר הצליח ח"כ בצלאל סמוטרי'ץ לעבור אפילו את "גבול הטעם הטוב" שמעניקה ה"דמוקרטיה" הרעועה של ישראל לשרלטנים פוליטיים. האיש הוציא סרטון בחירות שבו הוא קורא לתושבי העיר החרדית מודיעין עילית להצביע עבורו רק משום שבהיותו שר התחבורה (בין הסיבוב השני של הבחירות לסיבוב השלישי של הבחירות האחרונות) הוא סידר בצומת שילת שהעומס בדרכים, ממודיעין עילית ואליה, יוקל במעט. בהמשך הסרטון מזכיר סמוטרי'ץ לתושבי העיר החרדית כי הוא מקווה לחזור למשרד התחבורה, ואם יצביעו עבורו תושבי העיר מודיעין עילית הרי שיטיב עימם לאחר הבחירות. אם זה לא בדיוק שוחד בחירות, אזי, מדובר כאן ב"אבק שוחד בחירות".

ההבדל בין הבטחות רעיוניות להבטחות מוניציפליות

סמוטרי'ץ אומנם עשה ולחם למען החרדים גם ברגעים שנציגי ש"ס ו"יהדות התורה" הפקירו את היהדות החרדית, כמו שרק הם יודעים לעשות זאת. סמוטרי'ץ הוא זה שלחם שבפיצויים הכספיים של "הקורונה" הפיצוי לא ייעצר רק בילד השלישי, כפי שנתניהו רצה וגפני הסכים עימו. לבסוף נתניהו וגפני - יו"ר וועדת הכספים, נכנעו לסמוטרי'ץ. סמוטרי'ץ גם לחם נגד התנהגותה הוולגרית והאלימה של המשטרה לחרדים - כולל אלימות נגד נשים וטף. אילו על כך היה מבקש סמוטרי'ץ את הקול החרדי הייתי מבין את הבקשה וחוסך את המאמר הזה מכם. מלחמה נגד אפליה מיגזרית, ועוד כשנציגי המגזר בורחים ממנה, היא בהחלט נושא עקרוני ורעיוני שעליו יש לבקש את קולו של הבוחר. אבל נושאי רווחה רגילים, כמו נושאי תחבורה יום-יומיים וענייני בריאות למשל הם עניין שכול אזרח צריך לקבל ללא קשר לבחירתו הרעיונית. אולי בשיטות של מפא"י ההיסטורית הלחצים הללו היו מקובלים אבל מאז ועד היום טוענים רבים שהמצב השתנה. בטוחני שסמוטרי'ץ לא היה מעז לפנות בבקשת בחירות כזו לתושבי כפר שמריהו למשל, אם בכהונתו הקצרה והחלשה כשר התחבורה הוא היה מציב ליד יישובם רמזור או בונה גשר קל. גם לתושבי הערים כמו חיפה, פתח תקוה, תל אביב וכו' הוא לא היה מבקש את קולו של תושב העיר כתמורה לשרות הרגיל הזה. אולי אם סמוטרי'ץ היה מועמד לראשות עיריית מודיעין עילית זה היה הגיוני שיציג את העומס בצומת שילת כמעשה אישי שהבוחר צריך לשלם עליו בפתק. אבל סמוטרי'ץ יודע, כמו רבים אחרים, שלשני ציבורים אפשר תמיד לבוא ולבקש מהם תמורה של הצבעה עבור שרות ממלכתי רגיל, שבמדינה דמוקרטית אמיתית השרות מובן מאליו ללא קשר לפתק שמשלשלים לקלפי הבחירות: לחרדים ולערבים. וכך אומנם נהג לא מכבר נתניהו בסקטור הערבי, אם כי בתחכום גדול יותר מזה של סמוטרי'ץ, בעניין "ליטרת הבשר" עבור שרות המתבקש מאליו באופן ממלכתי. צריך להיות אויל כדי להאמין שרק עכשיו נתניהו נזכר בצרכי הסקטור הערבי, צרכים טבעיים של כל מיעוט לאומי במדינה אחרת, ללא בילוש על הצבעתו לפרלמנט. להבדיל מסמוטרי'ץ הרי שישראל כ"ץ - אולי שר התחבורה הטוב ביותר שכיהן בישראל, לא העלה מעולם בקשה בקול רם, לבקש מכול תושבי נתיבות, שדרות, אופקים, כרמיאל ובית שאן שיצביעו לליכוד רק משום שהוא הגשים את חלומם, להיות מחוברים לרכבת הממלכתית שבעבר הם צפו בה רק ממכשיר הטלוויזיה שלהם. אבל סמוטרי'ץ יודע שהוא יכול לדרוש קול של בוחר מחרדי מודיעין עילית על שרות ממלכתי רגיל גם משום שנציגי המפלגות החרדיות לא יעזו לצאת נגד מעשהו משום שהללו פוחדים מבומרנג של הציבור שלהם נגדם, על שהפקירו את כל זכויותיו. גם עניין הבטחתו של סמוטרי'ץ לתושבי מודיעין עילית כי אם יבחר בעתיד הוא יטיב עימם בתחבורה הממלכתית, היא בעצם הבטחה הטומנת בחובה "אבק שוחד בחירות" עתידי.

שותפיו לרעיון השרלטנות

אבל סמואטרי'ץ לא לבד בהילולת "הבאסטה" בשוק הבחירות המזדמן שוב ושוב בישראל. כאמור, נתניהו,לאחר 12 שנות שלטון רצוף ועוד שלוש שנות שלטון בעבר, כראש ממשלה, פתאום נזכר בקשייו של הציבור הערבי, וזאת לאחר שהנחית עליו את גזירת "חוק הלאום", המפלה מראש את הערבים כמעט בכול שרות ממלכתי פשוט. במדינה אחרת ומתוקנת התקשורת הייתה רועשת וגועשת, ונתניהו לצד סמוטרי'ץ, היו מתנצלים קבל עם ועדה או אפילו מתפטרים מבושה. אבל בישראל הכל כרגיל, באופן די דומה לרומניה, ארגנטינה, מקסיקו, אורוגוואי וטורקמניסטן. לפני זמן קצר כתבתי על עוד חוצפה "ממלכתית" להתערב בנושאים מקצועיים רק משום השררה והתפקיד המיניסטריאלי. זה היה בפרשת הגב' מירי רגב - שרת התחבורה דהיום ושרת התרבות בעבר. הגב' רגב כעסה על מראיינה בערוץ 12 - אייל ברקוביץ, והודיעה לו שבגלל דעותיו נגד מפלגת השלטון של הליכוד היא תטרפד בעתיד כל ניסיון למנותו מקצועית כמאמן נבחרת ישראל בכדורגל. זהו איום שמתאים לימי המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה ובראשן בריה"מ האימתנית לשעבר. כך היו ממנים מאמן כדורגל באותן מדינות וכך עדיין ממנים מאמן כדורגל בקוריאה הצפונית. אם שרה באירופה הדמוקרטית או ביפן, קנדה וארה"ב, הייתה פולטת איום כזה, היא הייתה מגישה למחרת את מכתב ההתפטרות שלה. לא פלא הוא שישראל, בגלל ה"תרבות הפוליטית" הקלוקלת הזו, מובילה ללא עוררין בראש טבלת ראשי העיריות והישובים המוניציפליים שחשודים ו/או הורשעו בשחיתויות של שוחד בעיקר עם קבלני בניין ופיתוח אבל גם בשאר המכרזים המוניציפליים "התפורים". שיטת מפא"י לא נעלמה אלא שוכללה ושודרגה באופן מתוחכם יותר.

הסיפור היוצא מהכלל

אבל לכול דבר רע יש לפעמים גם יוצאים מהכלל טובים יותר, ואני חפץ לסיים במקרה מסוג אחר והפוך שאירע לאחר מלחמת המפרץ, עם עסקנים מוניציפליים בעיר תל אביב, שהתעלו על עצמם פוליטית ומיגזרית. במלחמת המפרץ נפגע אחד מבתי הכנסת מסקאד עירקי - באזור דרך הטייסים בתל אביב. רב בית הכנסת - הרב שדמי, פנה לאחר סיום המלחמה למועצה הדתית בתל אביב, כדי שהנזק יתוקן מהכיס הממלכתי. כמותו עשו עוד מספר בתי כנסת בעיר תל אביב, שאף הם נפגעו מהמלחמה. אך הנה זה פלא, בעוד ששאר בתי הכנסת שוקמו הרי שבית הכנסת של הרב שדמי עמד על תילו הפגוע והדבר גם התבטא בירידת מספר מתפלליו. בצר לו פנה הרב שדמי למפלגתו "הטרייה" דאז, ל"דגל התורה". התשובה שהועברה לו הייתה יותר ממוזרה. במפלגה טענו כי הרב שדמי לא התאמץ מספיק בבחירות 1992, לפרלמנט הישראלי, ואף לא בשנת 1993, בבחירות לעיריית תל אביב, ומאחר ש"דגל התורה" ערבה ל"אגודת ישראל" (בברית שהקימו בשם "יהדות התורה") על קולותיו של הרב שדמי, ו"הסחורה" לא סופקה, הרי ש"דגל התורה" פטורה מההתחייבות כלפי הרב שדמי וכול מה שהוא מייצג. הרב שדמי פנה מיד ל"אגודת ישראל" ושאל בעניין אך באגו"י בכלל לא רצו לדון עימו וטענו כי "אתה שייך לדגל התורה", דבר רק איתם". גם ש"ס והמפד"ל היפנו לו את גבם בטענה כי "אנחנו מחויבים קודם כל לבתי הכנסת של אנשי שלומנו". הרב שדמי היה אדם חסר ניסיון פוליטי אך הוא ידע שבעיריית תל אביב, ובמיוחד במועצה הדתית של העיר הרי שללא מפלגה דתית קשה לקבל טיפול לעניין דתי גרידא. באותם ימים עבדתי כעיתונאי בעיתון החרדי "יום השישי" והסיפור הגיע אלי דרך בנו של הרב שדמי. כשצלצלתי למפלגות הדתיות בתל אביב הרי שאנשיהן ניסו להסתיר את הסיפור וטענו כי "העניין בטיפול". אבל העניין לא היה בטיפול. מי שהגזים בשרלטנות הזו היה אדם בשם רווח - סגן ראש המעצה הדתית דאז, מטעם ש"ס. הוא אפילו נזף בי שאני ממשיך לנבור בפרשה גם לאחר שהוא ביקש ממני לרדת ממנה. או - אז הדבר עלה בכתבה שהכנתי והוא הבין שהעיתונאים החרדים מהעיתון החרדי היחיד דאז, שהיה בלתי תלוי, אינם עובדים אצלו. אבל הבעיה נותרה בעינה והיה ברור לי שגם עוד כמה כתבות לא יתקנו את הלוע ואת החורים שנפערו בבית הכנסת הזה. החלטתי לפנות לחברי מועצה חילוניים מעיריית תל אביב, כאלה שהיו רחוקים דווקא מהדת. היו אלה שני חברי מועצת עיריית תל אביב ממפלגת העבודה - עו"ד יוסי שפרלינג וחברו דורון ספיר. קיויתי שהחברות שלי עימם אולי תשפיע עליהם לטובה, אם כי הייתי בהחלט סקפטי. פחדתי מתגובתם לכך שבתי כנסת הם "הממלכה" של המפלגות הדתיות. אבל אז הופתעתי לטובה. ספיר, שעימו שוחחתי ראשון, הופתע לשמוע שנזקי המלחמה לא תוקנו בבית הכנסת. ציון עניין "מלחמת המפרץ" היה עבורו מספיק כדי להירתם לעניין ולרתום את חברו, עו"ד יוסי שפרלינג, לעניין השיפוץ העירוני והממלכתי. לא עבר זמן רב והשניים גייסו, דרך עיריית תל אביב, את הסכום הנצרך לתיקון הנזקים של המלחמה. לאחר שהכול סודר ותוקן הספקתי גם להתעדכן מהם כי לא מעט קשיים עמדו בדרכם לעניין השיפוץ. הקשיים הוערמו על-ידי המפלגות הדתיות והחרדיות, שטענו כי "בתי כנסת הם התחום שלנו". רק איומיהם של השניים כי העניין יפורסם בתקשורת הכללית הצליח לרסן את התנגדות המפלגות הדתיות. הגיע הזמן לעשות לשרלטנות הזו סוף ולהפסיק את "שווקי הבחירות" ואת הצבעת האזרח כתנאי לקריטריון הסיוע הממלכתי שמגיע לו בלאו הכי.