לפי המספרים והנתונים המונפקים לנו על-ידי מקבלי ההחלטות חדשים לבקרים, אפשר לחשוב שמדינת ישראל מצויה בעיצומה של תנופת בנייה שלא ידעה מעולם. דוגמה מובהקת לכך אפשר לראות בנתונים שהנפיק לא מכבר משרד הפנים, כשהודיע על לא פחות מ-95,200 יחידות דיור שאושרו על-ידי מנהל התכנון של המשרד, כולל בין היתר מספר מרשים במיוחד של 35,500 יחידות דיור במסגרת התחדשות עירונית. שר הפנים, אריה דרעי, אף התגאה בכך שהמשרד עמד ביעד של לפחות 30 אחוזים מהדירות שיהיו בחישוב שנתי מקודמות באמצעות התחדשות עירונית.
אולם, וזה אולם גדול, קיימים שני מוקשים משמעותיים שימנעו מן הסתם מכולנו לפתוח בקבוקי שמפניה צרפתית דום פריניון, גם בשנים הבאות עלינו לטובה. מוקש ראשון הינו פילוח אותן יחידות דיור מתוכננות. מסתבר שלמרות שרוב רובם של הביקושים מרוכזים, מה לעשות, ב"מדינת תל אביב, ובמרכז הארץ, היכן שיש תעסוקה, משפחה, חברים, בילויים ותרבות, רוב רובם של האישורים הינם דווקא בפריפריה, כ-20 אלף יחידות דיור במחוז הדרום, כ-12 אלף במחוז הצפון, כ-15 אלף במחוז חיפה, כשמונת אלפים בירושלים ורק כשבעת אלפים במחוז תל אביב וכנ"ל במחוז המרכז.
מצערת במיוחד העובדה שחלוקה אנומלית זו מתרחשת דווקא לאחר שבמהלך חמש השנים האחרונות הוכח תרתי משמע שתוכנית מחיר למשתכן נכשלה כשלון חרוץ בפריפריה, אלפי דירות רבות נותרו כאבן שאין לה הופכין, כולל דירות גדולות להפליא וזולות להפליא, כך שהסבירות שחלק נכבד מאותן דירות שאושרו על-ידי מנהל התכנון בפריפריה, גורלן יהיה דומה למדי.
מוקש שני, לא פחות משמעותי, הינו הזמן שיחלוף עד שאותן דירות שאושרו ב-2020 יעמדו בכלל על תילן. ההיסטוריה הנדלנ"ית הכואבת של מדינת ישראל הוכיחה כי סטטיסטית יחלפו, במקרה הטוב, 8-10 שנים, כך שרק בעשור הבא נוכל בפועל ליהנות מפירות אותן דירות שאושרו השתא. הסיבות לכך ידועות, הליכי ביורוקרטיה ומתן היתרים ולבסוף זמן בנייה שהינו כפליים ויותר מאשר במדינות העולם המתוקנות.
מדובר, אדגיש, בשתי נקודות תורפה מרכזיות שכל אחת מהן מצננת מאוד את ההתלהבות הראשונית מהנתונים, הכביכול מרשימים, של מנהל התכנון. מה שמכאיבה לא פחות הינה העובדה שגם מנפיקי הנתונים יודעים היטב את משמעותם ושאין זה השנה הראשונה שהדיסוננס הזה בין נתונים לבין מציאות מתרחש.
אמרתי כבר בעבר, ואני אומר זאת כעת ביתר שאת, שהפתרון האולטימטיבי לכל חוליי ענף הבנייה, ובמיוחד העדר היצע, הינו בתכלול כל הגורמים תחת מטריה אחת גדולה. העובדה שלמשרד השיכון אין שליטה על מנהל התכנון שבמשרד הפנים ולהפך, היא רק דוגמה אחת מיני רבות לבוקרה ומבולקה המתרחשת יום יום, חודש חודש ושנה, שנה אל מול עינינו.
רק בעל בית אחד שיתכלל את כל הנתונים ויהיו בידיו, מה שלא פחות חשוב, סמכויות ביצועיות כהלכתן, יביא לסיום האנומליה הזו בין חגיגת נתונים נשפכת כשמפניה לבין מציאות דביקה כזפת ומרה כלענה. והמבין יבין....
