בהגיגים שמעלה אורית לביא-נשיאל במאמר הדעה שלה "אחדות המטרה" היא כותבת: "...הנוסחה היחידה שנבחרי ציבור חייבים להציע מבוססת על הגינות שלטונית, נגישות לשירותי בריאות וחינוך וביטחון אישי, ללא הבדל דת גזע ומין". ובהמשך הדברים היא מסכמת: "הנה כלל בסיסי: לראש ממשלה אסור להסית כנגד מתנגדיו או יריביו, אל לו לעשות דה-לגיטימציה למערכת אכיפת החוק ולשומרי הסף של הדמוקרטיה, וכנבחר ציבור עליו לשרת את כלל החברה הישראלית על שלל גווניה".
בשני משפטים אלה מוצא הקורא כמעט בכל נושא דבר והיפוכו, ומאחר שאין שום ראש ממשלה שיודע לממש דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת, הדברים הם דברי-סרק. בעוד היא גורסת שאזרחים בחברה דמוקרטית לא זקוקים לחנופה ולהבטחות סרק, אלא להגינות שלטונית, דבריה מאידך אינם עוסקים, וכנראה לא במקרה, בשאלה מהן חובות האזרחים כלפי השלטון, המדינה והאזרחים האחרים - שותפיהם לזכויות השוויוניות. זאת מאחר שאורית שייכת כנראה לקבוצה יוצאת הדופן שמדברת על שוויון אך לעולם מממשת אותו על-תנאי.
ראשית, הגינות שלטונית היא לומר אמת. אם לא ניתן לממש את התאוריה של אורית על הסתירות הפנימיות שבה, על מנהיגי הציבור לומר לה: שוויון איננו אפשרי בין בני אדם שאינם שווים. כל מערכות השלטון בעולם, פועלות בתנאי חוסר-שוויון, ואינן מסגלות לשנות זאת -לבטח לא לפני שהן זוכות בשלטון וגם לא במהלכו, משום שמגבלות החוק ומשך הזמן שבו הן שולטות, מונעות זאת.
שנית, אם כל החובות שמורות לנבחרי הציבור ושום חובות אינן מוטלות על האזרחים, המצב חסר סיכוי הרבה יותר (לא מכבר הודגם הדבר בברור במשבר הקורונה). זאת ועוד, אם לראש ממשלה אסור להסית כנגד מתנגדיו או יריביו, האם פרוש הדבר הוא שרק להם מותר להסית נגדו? ואם אסור להם, מדוע לא נאמרים הדברים במפורש? ראש ממשלה הוא נבחר ציבור, אבל הוא גם אזרח המדינה; האם תפקידו הוא עונש?!
אם שוויון הוא עקרון מקודש, מדוע מנסה אורית להעלים את זכויותיו השוות גם בתחום מניעת ההסתה. שנית, אם הציבור או חלק ממנו אינו מקיים את חלקו בהסכם ההדדיות, האם ראש הממשלה מנוע מלהגן על שמו, מעמד וזכויותיו? - בשם איזה צדק היא טוענת זאת? האם זכאי הוא רק לזכות שווה, או שלמעשה הוא אפילו חייב בכך, משום שזהו חלק מתפקידו? ולשם כך, בין היתר, נבחר. מיהם בעצם שומרי החוק שאליהם מתייחסת אורית? - שופטים, מחוקקים, שוטרים, סוהרים, עובדי ציבור כולם ואולי גם עיתונאים ושדרני חדשות ופרשנים? אם ראש ממשלה כנבחר ציבור צריך לשרת את כלל החברה, האם חברי אופוזיציה כנבחרי ציבור, אינם חייבים בכך?
מיהם אלה שפוסקים מי מקיים את חובותיו הבסיסיות ומי אינו מקיימן? אם הציבור קבע בדרך דמוקרטית שחברי הפרלמנט יהיו המחוקקים, הממשלה תהיה אותה חבורת נבחרים שקיבלה לכך את אמון הכנסת ובית המשפט יבַחר על-פי חוק, יפעל על פיו ויעניק לכל הבאים בשעריו יחס שווה - הגינות זהה ודין אחד לכול, זה הצדק האלמנטרי?! מיהו זה שמוסמך לפרש את רצון הציבור על-פי דעתו הפרטית - עם מניפולציות או בלעדיהן?!
אין ספק שאחדות המטרה בעם הינה קריטית, אולם בטרם יוצאים לדרך, חייבים הכל להבין היטב מהי המטרה, האם היא מוסכמת על הכל ומיהו זה שמוליך אליה את השיירה; שהרי בדמוקרטיה ליברלית בסיסית, "כללי משחק" אלה הם אבני-יסוד חברתיות ונורמטיביות: הריבון, ורק הוא, שקובע! בדמוקרטיה "הסתומה" של אורית אין לדעת מהי התשובה הנכונה במשוואה שבקשה להציג לפנינו כנוסחה לחיי "העולם הבא" במקומותינו. דבר אחד, אני מקווה, ברור אפילו לה: אפשר לא להסכים על נושאים רבים אך לא על השיטה לפתרון מחלוקות; כאוס איננו בר-ניהול והצהרת-כוונות איננה שיטה.
