זהו איננו מאמר ביקורת באופן אישי. ואפילו אין בו ביקורת על מעשים שלא יעשו. זהו מאמר אזהרה דתי לכול מי שבעתיד ימשיך לנסות לשנות את מה שהקב"ה ייעד לעם ישראל לפני כשלושת אלפים שנה, לאחר יציאת מצרים - שאותה נחגוג בסוף השבוע הקרוב, בע"ה.
וראשית אגש לשאלה: מה משותף לארבעת השמות הבאים: יהודה משי זהב, עומר ינקלביץ', דודי זילברשלג ושולי רנד? התשובה איננה שהם חרדים או קרובי משפחה. התשובה היא שמדובר בארבעה חרדים שבשלב מסוים החליטו שהיהדות הטריוויאלית איננה עוד לטעמם ועליהם להשתנות רעיונית ואישית.
אז בכול זאת: במה הללו שונים למשל מישראל סגל, מיצחק לוי הירושלמי, מדוב אלבוים ומאדם ברוך? הארבעה האחרונים - ועוד רבים כמותם, עזבו את היהדות ופנו לדרכם החדשה. חלק מהם נותרו נאמנים ליסודות שעליהם גדלו בביתם וחלק אחר פשוט שינו כיוון לגמרי. אבל כל הארבעה האחרונים ודומיהם היו ונותרו ישרים כאשר עברו מצד לצד ולא חפצו למשל לפגוע בצד שעזבו ע"י משחקי שקר, שכילו נותרו "חרדים".
אבל הארבעה הראשונים - ויש עוד כמותם (שברוך ה', עדיין לא נכוו...), אומנם שינו את טעמם הרעיוני והאישי אבל המשיכו להלך בבגדי המחנה שאותו עזבו בלאט. בדיוק הפוך מאנוסי חצי האיבר, ואלה של משהד בפרס. האנוסים החליפו תלבושת ומראה אבל נותרו ברעיון היהודי. ואילו אלה עזבו את היהדות הטריוויאלית אבל נותרו בבגדיה. אבל יותר מכך - הארבעה הללו - משי זהב, ינקלבי'ץ, זילברשלג ורנד, ניסו להכניס את העולם החדש שבו דבקו לתוך העולם שאותו עזבו ולכן לא ויתרו על "בגדי המלך הישנים".
ואם לא די בכך, הרי שהממסד הישראלי - מהשמאל האנטי דתי ועד "השטן העומד לימינו", סככו על הארבה הללו והעניקו להם את כל הגיבוי האפשרי מתוך שימוש בשם החדש: "החרדים החדשים". להויי ידוע כי חז"ל כבר קבעו ש"יש להוציא ישן מפני חדש", וגם הטענה כי עושים זאת רק כשהחדש מפריע לישן, איננה תופסת כי תמיד החדש נוצר כדי לשנות את הישן ולבוא במקומו.
כל אחד ואחת מהארבעה הללו סוייעו במשך שנים עד עשרות שנים בידי הממסד החילוני - מרשויות המחוקקים והממשל דרך רשויות ביצוע החוק ועד התקשורת. גם המפלגות החרדיות וגם החרדים היותר רדיקליים לא הצליחו לעצור את הארבעה הללו וקולם של המוחים החרדים היה בין רופף לאילם. אבל לבסוף נפלו כל הארבעה שדודים כשהם נתפסים במרומיהם, תרתי משמע, ברגע שבו עמדו לנסוק חזק יותר, ובמקום זאת נחתו מ"אירא רמה" לבירא עמיקא".
ספר "ויקרא" פותח במילה "ויקרא" כשהאלף הסופית של המילה הזו היא אלף זעירא. אחד הפרושים הוא שכשהקב"ה קורא למשה רבנו - או לכול מי שמשתו מגדולי ישראל, הרי זה בבחינת "ויקר", דהיינו, דבר יקר מאוד. כ"שבהגדה של פסח" אנחנו מצטטים את דברי הקב"ה שגאלנו "לא על-ידי מלאך ולא ע"י שרף", אלא הוא בעצמו עשה זאת, אנחנו מתמלאים גאווה שבורא העולם עצמו גאל אותנו ורק לו אנחנו חייבים את הכרת הטוב. אבל לשני הפסוקים הללו יש גם את "הצד השני של המטבע". כשלא שומעים לקב"ה, ועושים צחוק מתורתו, עד כדי הרצון לשנותה, הרי שפגיעתו של הקב"ה קשה מאוד וחזקה ביותר מכול מלאך ושרף, שהרי היא לא נעשית ע"י מלאך או שקרף אלא ריבון העולמים והמעשים בעצמו צריך לתת את במכה, ולכן המכה גם יקרה מאוד. חילול השם הוא הדבר המכוער ביותר בחטאו של יהודי - כך סוברים חז"ל. והקצה הקיצוני של חילול השם הוא הרצון לשנות את חוקי התורה שאותם העניק לנו לפני כשלושת אלפים שנה. במיוחד חמורים הדברים כשהחוטא לא רק חוטא אלא בבחינת "גדול המחטיאו".
כול מי שניסה בעבר להחטיא את ישראל ולבנות דמות של "יהודי חדש" - מתוך עם ישראל עצמו, נעלם ולא היה. עשרת השבטים - ללא מלך אחד לפחות צדיק ובמשך מאות שנים, גלו ועתידם לוטה בערפל בין סברת רבי ישמעאל לסברת רבי עקיבא. המתייוונים פסו ונעלמו למרות שהשלטון ההלניסטי נתן בידם את תפקיד "הכהן הגדול". הצדוקים - שהיו להם כוהנים גדולים, ואף היוו את רוב עם ישראל בתקופות מסוימות בימי בית שני, נעלמו לבלי שוב. כך גם כת האיסיים שדגלו ב"בל תוסיף". הקראים האשכנזים נעלמו במזרח אירופה ואילו מן הקראים המצרים נשארו כמה עשרות ברמלה, שצאצאיהם חזרו ליהדות. המושג "חרדים" איננו עניין של צאצא ל"אם חרדית". המושג הזה איננו גם איזו מילה נרדפת לכת דתית יהודית ממזרח אירופה. זהו מושג ברור וקבוע ליהודים הצמודים לתורת משה מאז שהיא ירדה בהר סיני, ולימים אלה הובאה בכתב ברור ב"שולחן ערוך", שעליו חתומות כל עדות ישראל, כולל יהודים חילוניים ומסורתיים שאינם סוררים ומורדים ושאינם מתכוונים לשבש את המסורה. בארצות ערב והאיסלאם המושג "חרדי" לא התקיים כי שם לא היו מהרסים מתבוללים, מסכילים ו/או רפורמים וקונסרבטיביים, אלא הייתה שם יהדות יצוקה שהונהגה בידי חכמי ישראל ומי שפרש ממנה לא בנה כת עצמאית.
משי זהב, עומר ינקלביץ', דודי זילברשלג ושולי רנד רצו לערב חדש בישן לצמרות דרך הדורות הסדורה. פגיעה בצניעות האישה היהודייה, מלחמה נגד ה"שולחן ערוך" והכנסת תרבות יוון ותיאטרוניה לצד יהדות סדורה אינם דבר יהודי והם כסתרי-דסתרי, ולכן אין להם מקום ביהדות. וכש"המוזות החרדיות" שותקות נאלץ הקב"ה למצות את הדין.
הבעיה היא שגם מפעילי הארבעה הללו לא למדו דבר מההיסטוריה היהודית, ובמיוחד את פסוק ה"סיפה" שאומר "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". אני יודע היטב כי מלבד הארבעה הללו ישנם עוד הרבה "שועלים קטנים" שמחבלים בכרם ישראל בחסות השלטון האנטי-דתי. אבל בנתיים הם לא נחשפו במערומיהם. אם נאמר שיש להיזהר מגחלת האש של תלמיד חכם, על אחת כמה וכמה יש להיזהר בגחלת של הקב"ה.
