גרשון הכהן גורס
1 שישראל זקוקה ל"הנהגה מפא"יניקית", ומסביר שזו "...הנהגה לאומית בעלת הסגולה לניווט מסנכרן בדרך הפשרה המפא"יניקית"; לכאורה פשוט וברור. אולם דומה ששאלה אמיתית אחת היא מהו "נווט מסנכרן" בימים אלה ואת מי הוא אמור לסנכרן ולפי מה. שאלה שניה היא מהי "דרך הפשרה המפא"יניקית" כיום והאם בכלל הייתה זו דרך של פשרה. האם "הסזון" ו"אלטלנה", למשל, היו דרכי פשרה? האם "בלי "חירות" ו"בלי מק"י" הייתה דרך של פשרה? האם הסכם השילומים היה דרך של "פשרה"; ומה עם פרוק הפלמ"ח וחינוך ממלכתי?!
ההנחה שסיכרון נסיבתי רצוני, כתכונת מנהיגות נשלטת אפשרית למעשה, נראית בעיני כאוטופית - מצד אחד קשה עד בלתי אפשרית להשגה ושליטה ומצד שני בלתי רצויה, אם היא איננה כורח המציאות.
2 אני מוכן לקבל השערה שתהליכים מורכבים שאינם ניתנים להשגה באיבחה אחת, מושגים בשלבים - דרך מצבי שיווי-משקל (ציוני-דרך) - שכל אחד מהם הוא פשרה זמנית כפי שנעשה הדבר בפועל בכיבוש הארץ. אבל הקושי והסיכונים בדרך זו הם חוסר היכולת להעריך את אורכו של גורם הזמן ואת ההתפתחויות שיתחוללו בין אבן דרך אחת לבאה אחריה, כמו גם את ההתנגשות שתיתכן על ציר הזמן בין רצונות וצרכים מתנגשים, שקבועי המגמה והזמן שלהם שונים. ההסתייגות מתייחסת אפוא גם לשאלת הנזק האפשרי מקונפליקט עצמי בסדר העדיפות או מהפסד שמקורו בחוסר יכולת להקצות את כלל המשאבים הדרושים ברגע הכרעה מורכב.
לטעמי לא היו אלה "דרכי פשרה" אלא דווקא "דרכי הכרעה". חיי המתחים בישוב לא היו חיי אידאל ותולדה של בחירה, אלא אילוץ - תוצאה של הצורך להקים מדינה תוך מאבק קיומי, ותוך כדי מאבק זה לקדם תהליכי-יסוד נוספים מול איום חיצוני (בעיקר) וקיומי. עליה וקליטתה, התיישבות, לחימה, ועיצוב כלכלה לאומית, לא נבעו מבחירה אלא מכורח ורבים מהצעדים שננקטו, לא נבעו מבחירה אופטימלית אלא מאילוץ כופה. הכל הבינו את שפת האילוצים והשלימו עם חלק גדול מהמהלכים שנקטה ההנהגה, מתוך תחושת "אין ברירה". אפילו לגבי מלחמות ישראל הוסכם אינסטינקטיבית שהן מלחמות "אין ברירה", ועיוות מושגי השתרש בתודעה הלאומית ומהווה עד היום קריטריון-יסוד בשיפוט מידת לגיטימיותן של מלחמות ישראל - דבר שההיסטוריה מלמדת שאין לו שום יסוד רציונאלי במדינה ריבונית.
המציאות, האווירה והייעוד היו שונים, הכורח אבסולוטי וההגמוניה הפוליטית - מוחלטת. כך גם ההגמוניה הכלכלית והשליטה האזרחית באוכלוסייה. המצב לא נבע מהפעלת כוח פיסי, אבל נתמך באופן מהותי באמצעי-לחץ, אכיפה וכפיה, למשל: בתחום היישוב בספר, נעזרו בהחלט באמצעי לחץ, קשיי שפה וחוסר הבנה פוליטית, כשהחלק הדומיננטי של היישוב האליטיסטי תומך בהנהגה המפא"יניקית - מיעוטו מחוסר ברירה או הבנה ורובו מתוך שכנוע אידאי או אינטרסים כאלה ואחרים. גם בין יוצאי אירופה אנו מבחינים בשתי קבוצות: הישוב הוותיק - קיבוצים, מושבים, ערים ותיקות ואוכלוסייה מבוססת כלכלית עם שורשים חברתיים ותרבותיים חובקי-עולם, ועולים - בעיקר פליטי מלחמת העולם ה-2, שחלקם לא התאושש ממנה עד עצם היום הזה. מאלה נגזרה עוצמתה של מפא"י, עליהם נשענה ההגמוניה שלה בישוב ומהם שאב בן-גוריון את כוחו הפוליטי. באמצעות כוח והשפעה אלה אכף את דעותיו על המנגנונים ועל ציבורי התומכים. יתרונו הגדול בסיטואציה היולית זו, היה שאת ילדותו ובסיס תרבותו שאב מיהדות פולין. כאדם בעל השכלה רחבה, בלתי פורמלית אבל מעמיקה ולימוד עצמי אינטנסיבי ורצוף, השכיל להעמיק ולהבין את תהליכי התקופה, אילוציה וחולשותיה. משום שהיה דומיננטי במפלגה השלטת, הצליח להשליט על הישוב, בדרכים דמוקרטיות אך בתנאי מלחמת קיום רבת-משתנים, את מרבית רצונותיו. עם זאת, כלל אינני משוכנע, לשון המעטה, שבמקומות בהם פעל כביכול בדרך הפשרה,
3 היה מדובר בפשרה מרצון (מוסכמת), ולא ויתור חד-צדדי שלו, שנבע מהבנתו העמוקה את מגבלות הכוח הלאומי ואת ההיקף השינויים ההיסטוריים שניתן לקדם במהלך יחיד ובזמן קצר, מתוך לימוד, שכנוע והבנה גרידא.
אני גורס ש"דרך הפשרות" של בן-גוריון, הייתה אישית ולא קבוצתית. מקורה נבע בעיקר מיכולתו לאכוף על סביבתו את עמדותיו, גם כשלא מצא בה הסכמה, אלא "שיכנעהּ" מתוקף השפעתו ומנהיגותו ומתוקף יכולתו לסחוף אחריו ציבור, גם כשהוא איננו שלם לחלוטין עם הדרך. העובדה שהשלים עם כיבוש ירושלים המזרחית ע"י הלגיון הירדני, והסכים לגשת להסכמי שביתת-הנשק של 1949, לפני שחרור העיר מידי הלגיון - מלמדים יותר מכל על מאפייני מחשבתו ודרכי קבה"ח שלו. בערוב ימיו אכן הודה במפורש שאי-שחרור ירושלים במלחמת השחרור הייתה שגיאה ומחדל-היסטורי.
לפיכך, בן-גוריון ומפלגתו אכפו דעה, גישה ומהלכי-ביצוע כמיטב יכולתם, עד אשר השתכנעו שהגיעו לגבול כושר המימוש או הספיגה הציבורית. עידן בן-גוריון וזה שאחריו, הן שתי תקופות שונות בתכלית. הראשון משול לרעידת אדמה לאומית, שחוללה את התקומה הממלכתית ובה באה לידי ביטוי דומיננטי ההשפעה המפא"יניקית כשיטה. השני (אחרי פרישתו הראשונה מראשות הממשלה ב-1954) - המערך, מפלגת העבודה וכו' - מתאפיין בתהליכי דילול ומסמוס של אנרגיית המפץ ההתחלתית, בעטיים וכביטויים של שינויים בכל תחומי החיים.
4 הפרץ הבא של אנרגיה לאומית ברמה של "רעידת אדמה" או קרוב לכך, בא בעקבות הניצחון האדיר במלחמת ששת-הימים (1967). בהעדר מנהיגות בן-גוריונית שתמנפו לביסוס ההתנחלות בארץ-ישראל (הגשמת הציונות דה-פקטו), בין היתר באמצעות עליה יהודית מסיבית (הגשמה ציונית אמיתית), הוא החל מתמוסס בפועל עוד לפני משבר מלחמת יום הכיפורים (1973), והשבר האידאולוגי-חזוני-פוליטי שלאחריה.
מהלכים בן-גוריוניים שנועדו להיות "צעדי-שעה", נתפסו ע"י יורשיו כעקרונות מקודשים. כך, למשל, נתפסה ההשלמה עם כיבוש ירושלים המזרחית מחוסר יכולת צבאית בשלהי מלחמת העצמאות, על-ידי יורשיו - כ"פשרה היסטרית", אף שלימים ראה בה, כאמור לעיל, שגיאה היסטורית.
הסתלקות בן-גוריון העבירה את מרכז הכובד של הדיון הלאומי משאלות-יסוד בדבר זהות ואופי המדינה כיהודית ודמוקרטית, לשאלות של ייעוד אוניברסלי, קוסמופוליטי, גלובליסטי, פוסט- מודרני ופוסט-ציוני - חיקוי אורגני ואידאולוגי של המערב האירופי או ארה"ב. התוצר המובהק ביותר של אובדן עשתונות זה היא תל אביב בתחפושת של מיני- "ניו-יורק".
המשך הדרך המנוונת, המתפלשת בעפר רגליהם של רודפי היהודים מאז ומעולם, אינו מוביל לפתרון אלא לכיליון. חילוקי הדעות הקיימים, אינם נובעים מהתקבצות של גלויות יהודיות למדינה יהודית אחת אלא מוויכוח על עליונות המטרה בין מי שביקשו ומבקשים לחקות בישראל את דרכן של אירופה או ארה"ב, למי שיהדותם אינה מהווה נטל והם מבקשים להטמיעה בהוויה המקומית המתפתחת בהשפעת ההשכלה והטכנולוגיה המודרנית. הקושי להבין את יסודות ההבדלים ולהידבר עליהם בגובה העיניים, מכלה זמן יקר ומסבך את הדיאלוג, משום שבאין דרך אחידה ומוסכמת, מותירה הדמוקרטיה לנוהים אחריה רק את דרך ההכרעה המספרית. הדמוגרפיה היא שדחקה את השמאל הישראלי הדועך מספרית,
5 להקמת מתרסים שיגנו על "זכויותיו", ובאותה הזדמנות גם על עליונותו האליטיסטית - תקשורת, אקדמיה, מערכת המשפט ומקורות מימון פנימיים וחיצוניים.
6
בשעה שרבים ממשיכיה של מפא"י מימי ראשית המדינה מוכנים לראות כיום במדינת היהודים את "מדינת כל אזרחיה", ו"צאצאים" מאוחרים יותר מקדמים פוסט-ציונות ואוניברסליזציה של אופיה היהודי בסיוע מבחוץ, חותרים אחרים להפרדת הדת מהמדינה כשהיסוד האידאי לקיום המדינה היהודית דווקא כאן הוא בדת, במסורת ובהיסטוריה, ושותפיהם מנסים לאכוף עלינו הסדרים מדיניים בלתי קבילים בעליל . הבעיה הולכת ומחריפה והתשובה אינה מצויה במנהיגות מניפולטיבית-פשרנית (שאותה מכנה גרשון הכהן מפא"יניקית) או כזו שפשרה חסרת חזון היא עוצמתה וביטויה העיקריים. הבעיה היא במהות הדמוקרטיה, שמעצם מהותה היא דרך של הדברות לשם פשרה, שאם לא כן - רוב הציבור הריבוני קובע (ולא בית המשפט) ואם לא כך, זו אינה דמוקרטיה ואינה ריבונות, אלא אוליגרכיה.
שלב הינקות של הקימום הלאומי אינו יכול להמשך לנצח. רוב הציבור אינו מחפש כאן סניף של ניו-יורק אלא זהות ייחודית ובעלות על גורלו; לא ניתן להסתיר זאת או לוותר על כך. אמת יסודית זו טרם הופנמה ע"י השמאל והמפא"יניקים של פעם אם הם קיימים עדיין. זהו שורש המשבר וגם הדרך הנכונה לצאת ממנו: להגדיר מחדש בדרך דמוקרטית את כללי המשחק ע"י שינויים בקיים או החלפתו. דרוש מנגנון הידברות תמידי וקבוע ודרושה הבנת הגבולות שטווים כללי המשחק לגבי השינויים האפשריים, מבלי לשפוך את התינוק עם המים. הבעיה היא חינוכית ותרבותית ולא מכנית-ארגונית. מנהיגות יכולה וצריכה לסייע בהטמעת ההבנות, אולם היא כבר אינה וככל הנראה גם לא תהיה במעמד ההיולי של תחילת הדרך, בה הוטל עליה בפועל גם לחשוב ולהחליט במקום הציבור.