רקע להתקפה

"מבצע עובדה" בשלהי מלחמת העצמאות קבע את ריבונות ישראל על הנגב. אולם בפועל הריבונות הישראלית בנגב ובערבה בשנות המדינה הראשונות לא הייתה מלאה. באותן שנים מרחב הנגב והערבה, היה שומם וריק כמעט לגמרי, הגבולות היו פרוצים. ומסתננים ממצרים וירדן חדרו בקלות יחסית לתחום הנגב והערבה, אם זה למטרות הברחות או למטרות פיגועי טרור. לא בכדי כונה אז אזור הנגב והערבה "הדרום הפרוע". כבישי הגישה לנגב והערבה בואכה אילת היו מועטים ולרוב לא עבירים לכלי רכב רגילים. הכביש הישן לאילת שהיה הכביש היחידי לעיר הדרומית היה מלא בפיתולים, עליות וירידות הנסיעה בו הייתה איטית וקשה וכמעט רק משאיות כבדות ואוטובוסים של אגד הצליחו לעבור בו.

תיאור ההתקפה

ביום רביעי 17 במרס 1954 בסביבות השעה 7:00 בבוקר, למחרת החגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת "דגל הדיו", יצא מהתחנה המרכזית באילת אוטובוס "אגד" (אש"ד) מדגם GMC נושא לוחית מספר 1383 כשיעדו לתל אביב ובו נוסעים שחזרו מהחגיגות. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו כ-15 נוסעים גברים, נשים וילדים (בכמה מקומות מצוין כי היו 16 נוסעים). נוסעים באוטובוס העידו על אווירה חגיגית מרוממת ושמחה במהלך הנסיעה. במהלך פיתולי כביש מעלה עקרבים ירדו נוסעים להצטלם על-רקע הנופים המרהיבים. איש ודאי לא שיער וצפה את האסון הקרב ובא. בהגיע האוטובוס בסביבות השעה 12 בצהריים ליד אנדרטת "פורצי הדרך" שהקים חיל ההנדסה, בכביש הישן לאילת ליד מעלה עקרבים, הוא הותקף באש מן המארב על-ידי חוליית מסתננים. המסתננים, שמנו לפי הערכה כ-10 איש מצוידים במקלעים, ארבו לאוטובוס מאחורי האנדרטה ובסמוך אליה, ובעת עלותו במעלה ההר, מתנהל לאיטו בשל עיקולי ופיתולי הדרך, ירו לעברו אש מטווח קצר. ממכת האש הראשונה נהרג קלמן עשרוני תושב רחוב דובנוב בתל אביב שנהג באוטובוס. כתוצאה מהפגיעה בנהג הוא איבד השליטה על ההגה, האוטובוס סטה מעט ממסלולו ונתקע-נעצר בצלע סלע גדול לצד הכביש, כשמנועו ממשיך לפעול. הערכה היא שההתקפה אורגנה ותוכננה בקפידה בשיתוף אולי גורם צבאי כלשהוא. יש הסבורים שהחוליה התכוונה לפגוע בנהג ולדרדר האוטובוס אל התהום. הנהג הצליח בשארית כוחותיו לפתוח את הדלתות. נוסעים החלו לרדת וחיפשו מחסה אולם המסתננים ירו על כל מי שניסה לרדת מהאוטובוס.

ירי ממארב מטווח קצר

המסתננים יצאו ממקומות המסתור שלהם וירו לעבר דפנות וחלונות האוטובוס משלושה כיוונים מטווח קצר. ממכת האש הראשונה לעבר האוטובוס נהרגו או נפצעו רבים מהנוסעים. לאחר מכן עלו מספר מחבלים מאנשי החוליה לאוטובוס, עברו לאורכו וירו בכל הנוסעים, גם בהרוגים, וערכו למעשה וידוא הריגה. מרים לסר בת 28 שעבדה ב"בית החייל" באילת, אחת מניצולות אסון האוטובוס, סיפרה כי עשתה עצמה מתה וגם כשאחד המחבלים שעלו לאוטובוס טלטל אותה וסחב בשערה, לא זזה ולא גילתה סימני חיים, ובכך ניצלו חייה. לסר סיפרה: "במשך זמן רב שכבתי באוטובוס ללא נוע. לפתע שמעתי לידי את מירי הקטנה בוכה חרישית מחפשת את הוריה אפרים וחנה פירסטנברג שהיו הרוגים באוטובוס. מירי (מירלה) בת החמש וחצי הוסתרה על-ידי חייל שכיסה אותה בגופו והורה לה לשבת בשקט ובכך ניצלו חייה . אחיה חיימק'ה פירסטנברג בן ה-9 שכב בחלק האחורי של האוטובוס מוסתר על-ידי גופתו של חייל מנוסעי האוטובוס שנהרג. המחבלים שעלו לאוטובוס כנראה לא הבחינו בילד. לאחר שעמדו המחבלים לרדת מן האוטובוס, חיים התרומם. ושאל משהו בנוסח "הם הלכו" אחד המחבלים שמע את קולו, חזר וירה בראשו בדם קר. ארבעת החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמאבטחים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על מדפי המטען העליונים של האוטובוס. כעבור כשעה עבר במקום רכב צבאי קומנדקר ובו שלושה חיילים. כשהחיילים ראו את הפצועים וההרוגים ואת מראות הזוועה נתקפו בהלם, ועזבו בבהלה ובמהירות את המקום אולי מחשש שהמחבלים עדיין בסביבה. הם נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע ודיווחו על מה שראו עיניהם. יש הטוענים כי כעבור זמן מה עבר במקום האסון רכב צבאי נוסף ובו קצין בדרגת סגן. הוא עצר ולקח עימו ברכב שני ניצולים או פצועים. הוא התבקש להמתין כדי לבדוק אם יש ניצולים נוספים אולם למרות שלא נשקפה כל סכנה לחייו ולחיי החיילים עזב את המקום מבלי לסייע לפצועים שנותרו באוטובוס. הוא הועמד לדין בבית דין צבאי מחוזי בגין "התנהגות שאינה הולמת" ונדון להורדה לדרגת טוראי. הוא ערער על הרשעתו אך עירורו נדחה. לא ברור עד כמה טענה זו מהימנה. מירי פירסטנברג מניצולי האסון אומרת לי, כי לא ידוע לה על סיפור זה אלא רק על הקומנדקר הראשון. כשלא הגיע האוטובוס שיצא מאילת לבאר שבע הבין מנהל סניף אגד בבאר שבע דאז עובדיה רכטמן כי משהו קרה. הוא לקח עימו אוטובוס נסע מבאר שבע לאורך כביש באר שבע - מעלה עקרבים עד שגילה את האוטובוס נקוב הכדורים ליד אנדרטת "פורצי הדרך" בפסגת מעלה עקרבים.

הרוגי הטבח

בהתקפה הרצחנית במעלה עקרבים נהרגו 11 מנוסעי האוטובוס ואלה הם: הנהג קלמן עשרוני (דסיטניק) בן 35 מרחוב דובנוב בשכונת קריית מאיר בתל אביב. רעייתו של עשרוני שמעה לראשונה על רצח בעלה במהדורת החדשות ברדיו ששודרה בשעה 8 בערב ופתחה בבכי וצווחות. קלמן לא היה נהג קבוע בקו תל אביב אילת והחליף בנסיעה זו נהג אחר. הנהג השני בנסיעה זו של האוטובוס אפרים פירסטנברג (31) שישב במושב הראשון של האוטובוס (הנהגים התחלפו בניהם כל שעתיים שלוש) נרצח אף הוא ביריות התוקפים. אפרים, איש לח"י בעברו, היה נהג קבוע של "אגד" בקו ת"א-אילת. רעייתו, חנה פירסטנברג בת 30 לבית גרינהולץ, שישבה לידו, נרצחה אף היא ביריות המרצחים. גופתה נמצאה מחוץ לאוטובוס כשכמה מאצבעות ידיה כרותות. המסתננים נטלו את הטבעת שהייתה על אצבעה. שני ילדיהם מירי-מירלה בת החמש וחצי וחיימקה בן ה-9 ישבו בחלק האחורי של האוטובוס. מירי ניצלה. אחיה חיימקה נורה בראשו בדם קר. המשפחה התגוררה ברחוב יהודה המכבי בתל אביב לאפרים ולחנה פירסטנברג נולדה כחצי שנה לפני האסון תינוקת בשם ציפורה (ציפי) היא הושארה בבית קרובי משפחה ולא צורפה לנסיעה לאילת ובכך קרוב לוודאי להניח ניצלו חייה. הרוגים נוספים בפיגוע הרצחני: חנה קירשנבוים-דיאמנט בת 31 משד' נורדאו בתל אביב רעייתו של חבר "אגד" יהושע קירשנבוים, ראובן נח בוקסבאום בן 20 מרחוב בר כוכבא בתל אביב, בוגר בית ספר הדתי ביל"ו בעיר, יוסף (יוסקה) דיין בן 19 מבית שאן, ברוך משולם בן 20 מירושלים, אברהם חזן בן 42 מרעננה שעבד כשרברב קבלן משנה של "סולל ובונה" באילת, אליהו רועג- ליבוביץ בן 34 מירושלים, עזרא משה בן 21 מרחוב צלנוב בתל אביב שעבד כשליח בבנק וחברו הטוב, יוסף פוליטי בן 21 מתל אביב. בין ניצולי האוטובוס: אסתר לוי חיילת מלוד שנפצעה קשה והועברה ממקום הפיגוע לטיפול בבית חולים הדסה בבאר שבע, מרים לסר בת 28 שעבדה באילת, והילדה מירי (מירל'ה) פירסטנברג בת החמש וחצי. הילד חיימקה בן ה-9 שנורה בראשו בדם קר בפיגוע הרצחני פונה ממקום הפיגוע לבית חולים הדסה בירושלים שם עבר סידרת ניתוחי ראש מורכבים. במשך כ-32 שנים היה במצב של שיתוק ופגיעה מוחית קשה. ב-1986 נפטר מסיבוכי פציעתו והוא בן 42 במותו. הוא נקבר ליד קברי הוריו. בכך עלה מספר הרוגי "טבח מעלה עקרבים" ל-12 נרצחים.

זעזוע והלם

הידיעה על ההתקפה הרצחנית במעלה עקרבים, הגיע לכנסת לפנות ערב והתקבלה בזעזוע רב. לבניין הכנסת הגיע הרמטכ"ל משה דיין ונפגש לדיון עם שרים וחברי כנסת. ממשלת ישראל יצאה בהודעת זעם ומחאה על הפיגוע הרצחני המתועב ובה נאמר בין השאר כי "ישראל תנקוט בכל הצעדים שברשותה להבטיח כי דם אזרחיה לא יהיה הפקר". למרות שגופות ההרוגים כבר פונו מהמקום, ממשלת ישראל בראשותו של ראש הממשלה משה שרת, נתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהניחן סמוך לאוטובוס, על-מנת שניתן יהיה לצלמן ולפרסם תמונות הזוועה בעיתוני העולם למטרות הסברה בינלאומית. ניתן להבחין כי על-אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה.

העקבות הוליכו לירדן

עקבות מבצעי הפיגוע הרצחני במעלה עקרבים הוליכו לירדן. ישראל הטילה את האחריות לטבח במעלה העקרבים על ירדן, זו הכחישה כל מעורבות בפיגוע. ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה החליטה ממשלת ישראל לפרוש מהוועדה. ישראל הגישה תלונה על הרצח הנפשע. ביום שישי ה-19 במרס 1954 הובאו לקבורה ארבעה מחללי הפיגוע במעלה העקרבים: אפרים פירסטנברג, חנה פירסטנברג, קלמן עשרוני וחנה קירשנבוים. ארונותיהם עטופי דגל הלאום הוצבו ברחבת מועדון א.ש.ד ברחוב רוטשילד 1 בתל אביב ולאחר דברי הספדים יצאה מסע ההלוויה בהשתתפות המונים לבית העלמין בנחלת יצחק. את הממשלה ייצג בהלוויה שר המשטרה בכור שטרית. בבית העלמין הצבאי בקריית שאול נערכו באותו יום הלוויותיהם של הרוגים נוספים בפיגוע. "אסון טבח מעלה עקרבים" היה אירוע הטרור מהקשים ביותר בתקופה שלאחר מלחמת העצמאות, זוועות הטבח זכו לסיקור ולדיווח נרחב בעמודיהם הראשונים של עיתוני ישראל. הטבח גרם לזעזוע והלם בציבור הישראלי.

שרת מבקש לעלות המורל בעם

האסון במעלה עקרבים, אירע ביום רביעי. למחרת יום חמישי 18 במרץ היה חג פורים האווירה בארץ הייתה מדוכדכת. בעקבות האסון של מעלה עקרבים בקש משה שרת, ראש הממשלה, מהמשורר יעקב אורלנד ומהמלחין מרדכי זעירא אותם פגש בנשף פורים שנערך ב"מועדון מלוא" של מפא"י ברחוב זמנהוף בתל אביב, לחבר "שיר שמח" שיעלה את המורל ומצב הרוח המדוכדך של הציבור. שני היוצרים ששמם כבר אז נודע לתהילה, התכנסו במטבחון המועדון ועוד באותו ערב, כך מספרים, חיברו את השיר "שיר שמח" הפותח במילים: "אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ - הָבָה וְנִתְלַקַּח מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ". השיר שבוצע על-ידי "צמד העופרים" ואחרים הפך ללהיט ולקלסיקה בזמר הישראלי.

פעולת התגמול בכפר הירדני נחלין

ב-28 במרס 1954 פשט כוח מיוחד של צנחנים בפיקודו של אריאל שרון על הכפר הירדני נחאלין שבאזור הרי חברון. בפעולה נהרגו כ-10 ירדנים, רובם אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי ורבים נפצעו. הייתה זו פעולת תגמול בעקבות רצח שומר על-ידי מסתננים מירדן במושב כסלון שבפרוזדור ירושלים, אולם הייתה בפעולת גמול זו "תזכורת" לירדן בעקבות טבח מעלה עקרבים שאירע כשבועיים לפני כן.

סיירת שקד הורגת את סעיד אבו באנדק

בסוף שנות ה-60 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, בן שבט עזאזמה, לו מייחסים שעמד בראש חוליית המסתננים שביצעה את "טבח מעלה עקרבים" ב-1954. מירי פירסטנברג מניצולי "טבח מעלה עקרבים" שלחה אלי מהאלבום המשפחתי צילום שצולם ב-1953 באירוע משפחתי ובו נראים ארבעת בני משפחת פירסטנברג: ההורים אפרים וחנה פירסטנברג וילדיהם מירלה וחיימק'ה כשהם מחייכים ונראים מאושרים. הצילום צולם חודשים ספורים לפני האסון. מבין ארבעת המצולמים בצילום נותרה בחיים רק הילדה מירלה. לפני מספר שנים יצא לאור ספר בשם "הילדה ממעלה עקרבים" שכתבה מירי (מירלה) פירסטנברג ניצולת טבח מעלה עקרבים ובו היא מגוללת את סיפור חייה ומאבקה לשרוד אחרי האסון הנורא שפקד אותה. האוטובוס עצמו תוקן ונצבע, חזר לשירות בקו אילת תל אביב זמן קצר ביותר לאחר האסון ונסע עד סוף שנות הששים.