כתב לי ידיד בתגובה על מאמר שפירסמתי במעריב וב"מחלקה ראשונה":
"במדינה יהודית, על בסיס ריבונות של עם ישראל בארץ ישראל, יש מקום ללא-יהודים אם מקבלים בהסכמה (כמו אחינו הדרוזים) את השלטון היהודי. ברור שאין מקום לראש ממשלה ערבי או סגן... או שהארץ והמדינה שלנו בלבד, או שוויתרנו על נכסי צאן ברזל של עמנו, ומשתפים זרים בקודשי האומה. חברי הרשימה האיסלאמית, הרשימה המשותפת ורע"ם, אינם מיישרים קו רעיוני - לא בפה ולא בלב - עם הגדרת מדינתנו כמדינה יהודית, לגיטימית ובזכות.
מתי יהודים יפסיקו עם ההצגה השקרית כאילו הערבים בארץ השלימו עם קיומה של ישראל? כי הם לא. זו תהיה קריסה אידיאולוגית וחרפה לאומית - בכיה לדורות - אם קיומה של ממשלה ישראלית יהיה תלוי בחברי כנסת ערבים. לכך השלכות רבות ונוראות".
השבתי לו בקצרה:
"צירוף שר ערבי לממשלה - ממפלגת רע"ם - לא ישנה כהוא-זה את היותה של ישראל מדינה יהודית. להפך, אני מקווה שדוקא יחזק את ההכרה שלו ושל מפלגתו בישראל כמדינה יהודית, שהם רוצים להשתלב בה בתור שכזאת. יכול להיות שתקוותי תקוות שוא היא, אבל נזק לא ייגרם מכך. לפחות ניסינו. אנחנו חייבים לגלות נדיבות ופתיחות כלפיהם - הרי הם אזרחים בישראל - בלי שהדבר ישתמע כדבריך כקריסה אידיאולוגית. אולי דוקא להפך".
ועל כך הנה תזכורת ממאמרי:
"אין להוציא מכלל אפשרות, שגם רע"ם תוזמן ותהיה שותפה למהלך (הקמת ממשלה בראשות נתניהו). יהיה זה מעשה אמיץ ומנהיגותי מצד השניים: בנימין נתניהו ומנצור עבאס. כזכור, כבר היה לנו שר ערבי, ראלב מג'אדלה, נציג העבודה, והוא אפילו לא הדיר רגלו מביקור במצודת זאב, קומה א' - מכון ז'בוטינסקי. כך ורק כך עבאס יוכל לקדם את צרכי החברה הערבית, כחבר בממשלה הבאה.
אם זאב ז'בוטינסקי לא הוציא ב-1940 מכלל אפשרות ראש ממשלה ערבי, או סגן ראש ממשלה ערבי, במדינה היהודית, מדוע נתניהו אינו יכול להפקיד משרד ממשלתי בידי שר ערבי ממפלגה מתונה יחסית?"
ואני מוסיף:
משנה לשנה השתלבותם של ערביי ישראל בחיי היומיום של המדינה ניכרת ומודגשת יותר ויותר. אם זה בנבחרת הלאומית בכדורגל, אם זה בתי החולים ובבתי המרקחת, אם זה במשרדי הייטק ועורכי הדין, וכמובן - באתרי הבנייה ברחבי המדינה. ועדיין - הנהגתם מציגה עמדות לאומניות-קיצוניות. על כך הם שילמו מחיר כבד בפיצול, שהוריד את הרשימה המשותפת מ15 לששה מנדטים בלבד.
רע"ם ועבאס לא נהפכו לציונים. עמדותיהם בעד מדינה פלשתינית, בעד נסיגת ישראל לקווי 67 - לא השתנו. אבל התחלפו אצלם סדרי העדיפות. הדאגה לחברה הערבית בישראל והרצון לקחת חלק בשלטון לשם כך, מבדלים אותם מהרשימה המשותפת. גם אם בנימין נתניהו התריס נגד הנהגת ערביי ישראל בעבר, טוב ששינה בלחץ נסיבות הבחירות את דעתו ועמדתו. הוא עשה כן בפועל כבר בשנה-שנתיים האחרונות.
הממשלה בראשותו הקציבה 15 מיליארד ש"ח למיגזר הערבי, הקימה תשע תחנות משטרה ביישובים הערביים. המגמה של "עם הפנים לאזרחים הערביים" תימשך ביתר שאת, אם מנצור עבאס וחבריו יחליטו אכן לתמוך בכינון ממשלה שבמרכזה הליכוד. בכך הם יסייעו קודם כל לפתרון בעיות בחברתם כמו: פיתוח, מאבק באלימות, שוויון בפועל (בלי לשנות כמובן את חוק הלאום) ועוד.
אבל לפני הכל ולשם כך, "ימינה" חייבת להתעשת, ולתת יד לממשלה שהכל מייחלים לכינונה. אני קורא לנפתלי בנט: חדל אש פוליטית. תאפשר הקמת ממשלה ימנית וליברלית מתפקדת, אפילו עם שר ערבי - אין לך אופציה אחרת - גם אם אינה לרצונם של כמה וכמה ראשי מפלגות של 17, 7 ו-6 מנדטים.