מדי שנה, לפחות, ביום השואה, חוזרים על השקר הנורא והנתעב, שהיהודים הלכו כצאן לטבח. השקר נחוץ לשמאל הישראלי, שהפקיר ביודעין את יהודי אירופה, ועזר לבריטים לסגור את גבולות הארץ בפני עולים - עד מלחמת העולם השנייה. כלומר, למעשה, דן את אותם היהודים למוות; ורק מעטים מביניהם, בני-מזל, הצליחו לשרוד.
גם אחרי השואה, עם הקמת המדינה, נמשכה ללא בושה מדיניות העלייה הבררנית (סלקטיווית), שהשאירה בגולה אלפי יהודים (בעיקר, יהודי המזרח, חולים וזקנים). כל זאת עקב רעיון עִוועים, שפיעם בשמאל הישראלי.
הסוציאליזם, ככלל, והסוציאליזם היהודי, בפרט, שם לו למטרה לשנות את החברה היהודית ואת היהודי. "הנדסת האנוש" של השמאל נשענה על הרעיון של היפוך הפירמידה מבית-מדרשו של דב בֶּר בָּרוכוב. כלומר, להפוך את היהודים ליצרניים. קראו לזה, "העברי החדש". חמושים ברעיון העִוועים הזה וברעיונות טולסטואיים, דאג השמאל, שהשתלט בתחילת שנות השלושים על ההסתדרות הציונית ועל הסוכנות היהודית, למנוע מיהודים עירוניים ומיהודים עשירים להגיע ארצה. לא הקים מפעלי תעשיה, אלא רק מושבים וקיבוצים.
תוך כך עוּות הרעיון "שלילת הגולה" עד לכדי ביזוי היהודים בגולה והתנכרות להם במהלך מלחמת העולם, ואפילו אדישות לגורלם. במלחמת העולם השנייה חווה היישוב העברי בארץ-ישראל שגשוג כלכלי ורווחה, יחסית למה שהיה בארץ בשנות השלושים, כתוצאה מהמלחמה. יחסית, רק מעט יהודים מארץ ישראל התגייסו להילחם בגרמנים במהלך מלחמת העולם.
השמאל שלט, לשמחת הבריטים, בחלוקת סרטיפיקטים (אישורי עלייה) ליהודים, ומנע מיריביו הפוליטיים להגיע ארצה. טעות חמורה אחרת של השמאל הייתה אי-שימוש בהיתר לעליית יהודים, שיכולים להציג, שרכושם גדול מ-500 ליש"ט. שערי הארץ נפתחו על-ידי השמאל רק ל"חלוצים", שהוכשרו לעבוד את האדמה. לפיכך, כמעט שלא עלו ארצה תעשיינים ובעלי-מלאכה, ומדינת ישראל הוקמה במחצית השנייה של המאה העשרים כמדינה חקלאית כשכל העולם דיבר ועשה תיעוש.
נגד העפלה
בשם אידיאולוגיה זו, וכחלק מיריבותו הפוליטית לרוויזיוניסטים, התנגד השמאל, לפני מלחמת העולם השנייה, להעפלה בלתי-חוקית של יהודים ארצה, שאורגנה על-ידי בית"ר ("עליית אף-על-פי"). בנוסף, לעג לזאב ז׳בוטינסקי, שהמריץ את יהודי אירופה לעוזבה לפני שיקרה אסון (תוכנית האֶוָקוּאציה). מנהיגי השמאל ארגנו הפרעות אלימות לאסיפות, שבהן הסביר ז'בוטינסקי את הרעיון ליהודים.
לו הגיעו ארצה יהודים ללא בקרתו, ידע השמאל, תאבד אחיזת-החנק שלו ב"יישוב", בתנועה הציונית ובסוכנות היהודית. כלומר, הוא ינותק מהפרה החולבת, שהזרימה מיליונים לכיסיו, ופִרנסה היטב את עסקניו ואת מוסדותיו. כשפרצה מלחמת העולם, היו ׳היישוב׳ ווהנהגתו אדישים לגורל היהודים, והצניעו בזעם ובמרץ עצומים את הידיעות, שהגיעו ארצה על השמדת היהודים.
הנהגת הסוכנות היהודית סיכלה את שליחות יואל ברנד לארגן את הצלת יהודי הונגריה תמורת משאיות וציוד, שיימסרו לנאצים. ברנד נמסר בטורקיה לשלטונות הבריטיים על-ידי הסוכנות היהודית; וכך, נמוג הסיכוי האחרון להצלת יהודי הונגריה. בארצות-הברית התנגדו ראשי התנועה הציונית לניסיונות של הלל קוק (פיטר ברגסון) ושל חבריו להמריץ את ממשל רוזוולט לפעול להצלת יהודים. החוקים, שהועברו בקונגרס, להצלת יהודים בשואה היו למורת-רוחם של אבא הלל סילבר ושל סטיפן וייז, ראשי הציונים האמריקניים, שניסו לחבל בפעילות של קוק ושל חבריו, עד כדי פעולתם לגרש את קוק מארצות-הברית, כיוון שהיה אזרח זר. סילבר ו-וייז נכשלו, ובשלהי מלחמת העולם השנייה - מאוחר מדי - הפעיל הממשל האמריקני ארגון להצלת יהודים באירופה (ראול ולנברג, הדיפלומט השוודי, היה אחד מפעיליו).
נגד תעשיה
למרות מדיניות השמאל, התפתחו תעשיה, ערים ויישובים עירוניים - בעיקר, מאמצע שנות העשרים, בעלייה הרביעית (עליית גראבסקי) ובעלייה החמישית (עליית הייקים). אך כשקמה המדינה, בסוף שנות הארבעים, קיבלה המדינה אופי חקלאי, בשם האידיאולוגיה של השמאל, וכמעט שלא התפתחה תעשיה עד שנות השישים. זאת, כשכל העולם המערבי עבר תיעוש מואץ. זה נבע גם משום שבהנהגת השמאל העדיפו הסוכנות היהודית וקרן היסוד להקים קיבוצים ומושבים (שכונו, ה"התיישבות העובדת" - כאילו האחרים, במושבות ובערים, לא עבדו) ולא מושבות וערים. כנראה, כיוון שקל יותר לשלוט פוליטית באוכלוסיית ה"התיישבות העובדת".
כשהסתיימה מלחמת העולם, והתבררו ממדי השואה, לא עסקה הסוכנות היהודית בהצלת השרידים, עד שהתברר לה, שזה קלף חזק נגד ממשלת בריטניה. מנגנוני התעמולה של השמאל עסקו בהאדרת המרידות בגטאות, תוך פיאור חניכי תנועות הנוער של השמאל, שהוליכו את המרידות. במקביל, הסתירו במרץ את אדישות השמאל לגורל היהודים בשואה, והעלימו את העובדה, כי גם חניכי בית"ר ואנשי אצ"ל היו במתקוממים בגטאות.
ההיסטוריה המגמתית נמשכה גם במשפט אייכמן, שבו לא היה זכר לאחרים, שנשאו בעול - למשל, ה"ארגון הצבאי היהודי" (אצ"י) של אנשי בית"ר בגטו וארשה, שמרד בפיקוד פּאוֶל פרנקל, או ד"ר מארק אדלמן מ׳הבונד׳ האנטי-ציוני, שהיה סגנו של מרדכי אנילביץ׳, מנהיג המרד של ה"ארגון היהודי הלוחם" (אי"ל) הסוציאליסטי בגטו וארשה.
סיפורו של אצ"י בראשות פאוול פרנקל, שהוביל את המרד בגטו וארשה הושתק, ועד היום, גם כשכל העובדות פחות או יותר ידועות, מתעלמים מהן.
כדי שיוכל לפאר את ה"חלוצים", ולהתעלם מגורמים אחרים, השתיק ממסד השמאל את אנטק צוקרמן ואת צביה לובטקין, שעלו ארצה לאחר תום המלחמה, ובפיהם טענות קשות נגד ההנהגה הציונית. צוקרמן ולובטקין, נאנסו, בצו התנועה, לספר (גם במשפט אייכמן) סיפור, שהיה לכל היותר חצי-אמת, כדי לא לפגוע במחנה ה"חלוצי". מגמה זו קיימת עד היום, לבושתנו, ב"יד ושם", המוסד הממלכתי להנצחת השואה.
לפיכך, אין אצלנו יום זיכרון ממלכתי לשואה, אלא לשואה ולגבורה - רעיון, שמגמד את עמידת היהודים מול הזוועות, שהונחתו עליהם בשואה.
באותה התנופה הסתירה ההנהגה הציונית את העובדה, שהיו מאמצי הצלה, שלא יזמה ולא השתתפה בהם (כמה מהם ביוזמת רבנים) ואפילו התנגדה להם וסיכלה את חלקם - כיוון שהייתה אדישה לגורל היהודים בשואה.
עלילות
במדינת ישראל, לבושתנו, רק שני רחובות נושאים את שמו של פאוול פרנקל, ואין רחוב על-שם מארק אדלמן (למרות היותו אנטי-ציוני) לעומת עשרות רבות של רחובות ויישובים שנקראו על-שם מרדכי אנילביץ, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין. פרנקל ואדלמן עשו, בלשון המעטה, לא פחות משלושתם במרד בגטו וארשה.
במקביל, החלו מנגנוני התעמולה הציוניים להפיץ סיפורים בדויים ועלילות על היהודים קורבנות השואה, ש"הלכו כצאן לטבח", לעומת ה"חלוצים", שמרדו. לניצולי השואה קראו מנהיגים ציוניים, בלי בושה כלל, "אבק אדם", והרעיון טופטף למערכת החינוך ולתנועות הנוער של מחנה השמאל.
מה יכלו היהודים, שנזנחו על-ידי הנהגותיהם, לעשות מול תוכנית שטנית ושיטתית להשמדתם? כל האינסטינקטים, שתרגלו יהודים משך מאות שנות גלות, לא התאמו להתמודדות עם הזדון השטני של הנאצים. היהודים הצטרכו הרבה כוח וגבורה כדי לשרוד; וחלקם עשו זאת. כפי שסיפר המשורר חיים גורי, כשעלו ארצה, ספגו פליטי השואה חרפות וגינויים ממי שכמעט לא עשו דבר להצילם. המחשבה, שקראו להם, "סבונים", מעוררת חלחלה.
גורי קרא לתופעה, "המכה ה-81" (שם סרטו על הנושא), שהייתה קשה, לדברי הניצולים, כמו עינויי הנאצים. ולסיום - אזכיר את כינוי הגנאי, "גח"לייץ" (גח"ל - גיוס חוץ-לארץ), שהודבק לחיילים העולים, שרובם גויסו במחנות העקורים באירופה, במלחמת הקוממיות.
