49 שנים אחרי שניצח על פעילויות פליליות של הנשיא ריצ'ארד מילהאוז ניקסון בפרשה הנושאת את השם "ווטרגייט" הלך לעולמו העבריין הבולט מבין אנשי הביצוע גורדון לידי, והוא בן 90. ה"ניו-יורק טיימס" הקדיש לו אתמול שליש מעמודו. לידי נכלא ל-52 חודשים, הפך לסופר ולשדרן ומעולם לא הביע חרטה על החדירה למטה המפלגה הדמוקרטית היריבה ולמשרדו של פסיכיאטר אשר טיפל באחד משנואי נפשו של ניקסון - דניאל אלסברג.
לא היו אז טלפונים ניידים. אילו היו, אין ספק כי "השרברבים" - כך כינו את הקבוצה העבריינית בשרות ניקסון - היו חודרים גם אליהם. לא היה להם כל מחסום נפשי לסחוט מידע נגד יריבו של ניקסון בבחירות-1972 הסנאטור גורג' מק גאוורן.
התקשורת האמריקנית של אז פעלה במלוא המרץ. ה"ניו-יורק טיימס" קיבל קודם לכן מאלסברג מסמכים שהעידו כי ממשלים אמריקנים שיקרו לאומה באשר למלחמת ויטנאם. העיתון צפצף על האיסור שהטיל ניקסון על הפרסום ובסופו של דבר קיבל אישור למעשהו בבית המשפט (אילו השיג כלי תקשורת ישראלי את הפרוטוקולים על דיוני הקורונה שהממשלה החליטה לגנוז בעזות מצח ל-30 שנים - האם היו מפרסמים ומנהלים מאבק בבית המשפט? המסמכים שהעביר אלסברג היו ביטחוניים, לקורונה אין דבר עם הביטחון הלאומי).
ה"וושינגטון פוסט" באמצעות שני כוכביו בוב וודוורד וקרל ברנשטיין ניהל מלחמת חורמה בנשיא בפרשת הפריצה למטה הדמוקרטים בבניין "ווטרגייט". ניקסון לא חדל לשקר ולהסתיר את האמת, והם קילפו את כזביו כרבדים של בצל.
ניקסון פעל להחליף את החוקרים. הדיח את בכירי מערכת המשפט. הוא אמר על החדירה הפלילית למטה יריביו מה שבעברית הוא (כמעט) "לא יהיה כלום כי לא היה כלום", ובאנגלית שם בפי דוברו רון זיגלר את המשפט המזלזל: It is a third rate burglary". מישהו מוצא דמיון להוויה שלנו?