סמוטריץ' פוגע בלקח של יום השואה

אני מתייחס לשואה כאל אירוע חד-פעמי, ושלא ניתן ליצור אנלוגיות המתייחסות לאירועים אקטואליים. אני חורג מתפיסתי זו בקוראי את את ההכרזה של חבר בכנסת ישראל: "נדאג שערבים שלא מכירים בכך שארץ ישראל שייכת לעם ישראל לא יהיו כאן". אני מצר על כך שבשבוע בו אנחנו מציינים את יום השואה נכנסו לכנסת ישראל, לבית הנבחרים שלנו, פשיסטיים גזעניים מוצהרים, המעודדים יצרים אפלים, המלבים שנאה ויוצרים דה-מוניזציה של האחר שגר בארץ הזו. האחר הוא הרופא הערבי בבית החולים, הרוקח בבית המרקחת, עובד הסיעוד, המהנדס וסולל הכבישים ובונה הבתים במדינת ישראל, בה הוא נולד ולה הוא שייך, כמוני, החי בה כבר את העשור התשיעי לחיי. מה שעשה בצלאל סמוטריץ' הוא פגיעה בלקח יום השואה האומר לא מוחלט לכל דה-מוניזציה של האחר. בימים אלו חזרתי לכתביו של סופר נשכח, ואני מבקש כאן לתת מקום של כבוד לסופר מרדכי זאב פאיירברג, שבשלהי המאה ה-19 כתב את הנובלה "לאן". לצערי, כבר כחמישים שנה נעדר הסופר מרדכי זאב פאיירברג מתוכנית הלימודים בספרות עברית. בדמותו של נחמן, גיבורה של הנובלה "לאן", ביקש הסופר לתת תשובה לשאלה לאן מועדות פנינו. שאלה שעלתה על סדר היום של צעירים רבים בני דורו בפלך והלין ברוסיה. התשובה הייתה אך ורק ארץ ישראל, ככתובת יחידה למקום, בו יונחו יסודות לחברה חדשה, חברת מופת, כתובת יחידה לבניית הבית הלאומי השלישי לעם היהודי. נחמן, גיבור הנובלה, הדורש את דרשתו בשלל נושאים, מרכז את חלק הארי בדרשתו להליכה אל המזרח לא מתוך התנשאות על אנשי המזרח החיים כבר בארץ ישראל. הוא דורש בנחרצות רבה להתייחס בכבוד לעמי המזרח שנפגוש כאן בארץ. הסופר מרדכי זאב פייארברג רואה בנחמן, גיבור הנובלה "לאן", ממשיך דרכו של אברהם אבינו, שלא בא אל בני חת בחברון עם אמירות מתוך ספרות שמימיות משיחיות כמו "לֵךְ לְךָ ... וְאֶעֶשְׁךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית, י"ב 2). הוא גם לא בא אליהם עם האמירה, שנחצבה "בברית בין הבתרים", כי רק לזרעו ניתנה הארץ הזאת "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרַת" ( שם, ט"ו 19). פרקטיקת החיים היום יומית של אברהם לא התנהלה על-פי אותן ספרות שמימיות, לפי מה שמיועד לו בבראשית ט"ו 19, לחוש ולפעול כמי שנמצא מעל הקיני, הקניזי, הקדמוני, החתי, הפריזי, הרפאים, האמורי, הגרגשי, הכנעני, האמורי והיבוסי. כל התנהגותו של אברהם בפרשת "חיי שרה" מציגה אברהם אחר. בחיי היום יום של אברהם ישנה ענווה והכרה בקיומו של עם אחר, ישנם ילידי המקום, ישנם עמים החיים כאן. מתוך הכרה בקיומם אברהם בא לבני חת, החיים בקריית ארבע היא חברון. הוא בא אליהם מתוך כבוד והערכה למי שחי כאן לפניו. פרק אחד לפני שבא אברהם לבני חת בפרק כ"ב, הוא מתעטף בהבטחה, שהארץ הזו יועדה לזרעו, "ואברכך, והרבה אַרְבֵּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם "(כ"ב, 17). אברהם לא בא אל בני חת מתוך גבהות הבטחה שמימית. אברהם בא אל בני חת ביראת כבוד רבה כלפי עמים החיים כאן טרם בואו. אברהם מבליט את היותו "גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם" (כ"ג, 4). אחרי שהגדיר את מעמדו כלפיהם במישור האזרחי הוא משטח את בקשתו בנימוס רב, שיאפשרו לו לרכוש תמורת כסף מלא אחוזת קבר לקבור את מתו, את רעייתו. ולכן במשא-ומתן גם הם חולקים לו כבוד - "נָשִׁיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחָר קְבָרֵינוּ קְבוֹר אֶת מְתֶיךָ" (כ"ג,6). אברהם לא בא אל האנשים החיים בארץ, ילידי המקום מתוך גבהות דתית וברכה אלוקית, אלא מתוך ענווה של אדם כלפי בני אדם אחרים - "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ, לִבְנֵי חֵת" (כ"ג, 7). הקידה של אברהם היא אקט של הערכה ורכישת כבוד לכל החיים כאן לפניו. קבלת נימוסיהם ואורח חייהם ומעל הכל רכישת כבוד לאחר. אברהם הציב לי בפרשת חייו תמרורי דרך לחיים בארץ הזו, כאשר אנו חוזרים אליה אחרי שאלפים שנה לא היינו כאן. אני מבקש לצרף למופת של אברהם אבינו גם את זעקתו של נחמן בנובלה "לאן" - "ואתם, אחי, בלכתכם מזרחה, עליכם לזכור כי מזרחים אתם", ומתוך הכרה זו דורש נחמן "שננהג בתושבי הארץ שאינה ריקה מאדם כאל אחים, ולא נראה עצמנו מורמים מעליהם". אצרף גם את זעקת אחד העם, מיסד הציונות הרוחנית, לאחר המפגש שלו עם אנשי העלייה הראשונה במאמרו "אמת מארץ ישראל" - "הן זאת עלינו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי לעורר את חמת עם הארץ על-ידי מעשים מגונים. עלינו להיות זהירים בהתנהגותנו עִם עַם נוכרי, שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך בו בכבוד, ואין צורך לאמר בצדק ובמשפט... לא כעבד כי ימלוך..." חובה עלינו להיות קשובים גם לשוועת החרות של העם הפלשתיני. לא תהיה לי חרות, אם לא תהיה גם לעם הפלשתיני חרות. בצלאל סמוטריץ', חובתנו המוסרית כיהודים לא לעולל לאחרים שמץ ממה שעוללו לנו. חבל שערב יום השואה מצאת לנכון ליצור דה-מוניזציה לאחר החי כאן בתוכנו.