בגיליון הרשת של "העין השביעית" (30.3.21), פוסק ינון גוטל-קליין: "בשאלת מסירת המנדט להקמת ממשלה הכנסת הכריעה: לנשיא יש חופש פעולה מוחלט". אני גורס לעומתו: לא דובים ולא יער. בדמוקרטיה קובעים החוקים ומידה קצובה וראויה של פרשנויות, על-ידי מי שהוסמך לכך; לרוב בתי המשפט.
במקרה הנדון, מול טענתו של גוטל-קליין, עומדים טיעונים נוספים. ראשית, כנסת שטרם הושבעה, אינה מוסמכת להכריע בדבר. הכנסת היוצאת, זו ש"פיזרה" עצמה מרצון ובמודע החזירה למעשה את המנדט לציבור לשם בחירת כנסת חדשה, אבל משרתת עד להשבעת הכנסת הנבחרת החדשה למניעת ווקום. במצב זה היא בחזקת כנסת בפירוק ועליה לסייג את פעולותיה להכרחי ביותר ולמה שאינו "משנה סדרי בראשית". כך קבע היועץ המשפטי, למשל, לגבי ממשלת מעבר ומאותן סיבות עצמן.
במשטר הנהוג במקומותינו, יש ערך גם לנורמות שהשתרשו בדרכי המימוש או ההוצאה לפועל של החקיקה הפורמלית. מצופה אפוא מגופים נבחרים שתקופת-מעבר לא תהיה "הזדמנות לגניבת סוסים", בתחום הממון, הזכויות או כל נושא-יסוד אחר.
במצב מעבר זמני זה, מה שקיים בפועל הוא החוק הכתוב שבתוקף, ועל הגוף המשרת כרשות שלטונית במעבר לסייג עצמו לפעולה לפיו בלבד. אפשר כמובן לחשוב על היווצרות מציאות חירום גם במצבי מעבר, אולם אז יש לפעול בקונצנזוס רחב ככל האפשר ולפי הנורמות שהיו מקובלות לפני שעת החירום.
העובדה שאנו נמצאים במשבר פוליטי מתמשך, אינה אמורה לשנות דפוסי התנהלות אלה. על זרועות השלטון לנהוג בצניעות, מתינות ודרך-ארץ ולמקד מאמצים בהיחלצות מהמשבר, תוך כדי שמירה קפדנית שלא תיווצר בציבור תחושה של שחיתות המבקשת לנצל לרעה את המצוקה הזמנית של המדינה לרווח פוליטי פרטני. לפיכך, טוב ונכון עשה הנשיא שמסר את המנדט להרכבת ממשלה (וקואליציה) לידי מי שהציג תמיכה מירבית של הכנסת הנבחרת במועמדותו.
הקמת ממשלה הינה החלטה הרת-משמעות, דווקא בעת משבר פוליטי. עשויות להיות לה השלכות מרחיקות לכת לתקופה ממושכת. דומה שפרט למלחמה גדולה או אסון טבע גדל-ממדים, על התהליך להיות ממוקד ותחום בגבולות החוק והנורמות המקובלות.
הכנסת איננה לקט מקרי של אנשים שתפקידם להיות "מובלים באף" ע"י הממשלה, הנשיא או בית המשפט, לעבר תוצאה "מוזמנת" או רצויה לבעלי עניין. בעיני, הכנסת היא הגורם רם-הדרג ביותר בהירארכיה השלטונית הדמוקרטית, משום שהיא הנציגות הנבחרת ישירות על-ידי הריבון עצמו - ציבור האזרחים. כאשר המצב רווי לחצים וסתירות פנימיות, למראית עין קל יותר לקבל החלטות בפורום מצומצם ו"לנווט" בכך את הכנסת למבוך שאין היא חפצה בו; אולם, בפועל זו מעילה באמון ולא נאמנות לתפקיד. חשוב שהכנסת והנהלתה הנבחרת על-ידה, יהיו ערות וקשובות לתפקידן ואחריותן, יבטאום בדרך ההתנהלות השוטפת ולא פחות מכך בשמירה על הזכויות והנכסים החוקתיים שהפקיד בידם הריבון.
ניסיון מערכת בחירות זו, במיוחד לאור האפשרות שהמשבר הפוליטי עדיין איננו מאחורינו, צריך להשתקף בשינוי חוק הבחירות, כך ש"דרך המלך" בהתנהלות הנשיא בהענקת הבכורה בזכות להקמת ממשלה למי מחברי הכנסת, תהיה חדה וברורה ולא עניין למקרה עיוור או שיקול פרטי חופשי ומזדמן.
אי אפשר לפטור דיון זה כליל מהתייחסות להתנהלותו של הנשיא ריבלין באירועים המדוברים. לא כראוי לנשיא ותיק ומנוסה עשה כשליווה את החלטתו להעניק לנתניהו ראשון את המנדט בהתנהלות גחמנית ומפונקת, הגובלת בילדותיות ומוכיחה חולשה רבה בשליטה העצמית בה הוא חייב כנשיא. שיקול-דעת וכובד-ראש הם ציוויים יסודיים לכל בעל תפקיד ציבורי, לא כל שכן למי שנבחר לדמות הייצוגית הבכירה ביותר בהירארכיה הלאומית. במבחן אולטימטיבי זה כשל הנשיא, ועוד "הגדיל" עשות באירועי השבעת הכנסת ה- 24. פרדוקסלית, לוותה כהונתו של ריבלין בביקורת ציבורית חוזרת על שלא הצליח להתעלות על יריבותו האישית עם נתניהו ולבדלה מתפקידו הממלכתי. לצערי, התנהלותו בשלהי תקופת כהונתו, פרדוקסאלית, מצדיקים לפחות באופן חלקי, את טיעוני נתניהו שהתנגד לבחירתו לתפקיד.
כל בעל תפקיד ציבורי, כשהוא פועל לאור הזרקורים כפי שמצופה ממנו, עשוי להיות נתון לביקורת פומבית; אולם מי שמטיף לאחדות, לרוח טובה, לסולידריות לאומית ולשיתוף, אינו יכול להרשות לעצמו ל"פרוש מן הציבור" כשהוא עצמו עומד למבחן, גם אם בתנאים אידאליים עבורו.