נתן אלתרמן כתב את שיר האבל האולטימטיבי "מגש הכסף" בעקבות הערה של ד"ר חיים ויצמן בהרצאה נידחת בארצות הברית. פורסמה ידיעה שויצמן התבטא כי מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף, ואלתרמן הגיב כאילו בשגרה בטורו "הטור השביעי". אולי גם הוא לא חש בעומק חרוזיו.
זה אירע בדצמבר 1947. כחודש לאחר החלטת האו"ם להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל. אז היו עדיין רוב "הנערה ונער" שהפכו ל"מגש הכסף" בחיים. המסה הצורבת והמכאיבה של הקורבנות אירעה לאחר מכן כאשר במאי 1948 פלשו צבאות ערב הסדירים לארץ-ישראל להשליך את היהודים לים. מאז אין ולא ישווה ל"מגש הכסף" באזכור מחיר הקמתה של המדינה שקיומה היה ונשאר צורך עליון, צדק עליון.
גם השני בשירי הזיכרון נכתב בעוד רוב הצעירים שעלולים לשלם בחייהם מתהלכים בקרב היישוב העברי. בינואר 1948, לאחר ש-35 לוחמים שהיו בדרכם לגוש-עציון נרצחו בידי ערביי הסביבה, כתב חיים גורי את "הנה מוטלות גופותינו". גם הוא מצמרר. הבית השני ייחודי, יש בו לכאורה התנצלות מאת ההרוגים מדוע אינם בחיים ומדוע לא השלימו את משימתם.
"לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה/
הוא זוכר מילותינו עד תום, עוד קניו לוהטים,
ודמנו מותז בשבילים שעל-שעל.
עשינו ככל שנוכל עד נפל האחרון ולא קם.
האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים
ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה".
חלפו שבע שנים. סמל גולני אורי אילן מקיבוץ גן שמואל נפל בשבי הסורים והתאבד בכלא. כאשר הגיעה גופתו ארצה מצא הרמטכ"ל משה דיין בגרביו את הפתק שהיה למיתוס - "לא בגדתי". לעולם לא נדע אם שירו של גורי חלחל אל תודעתו של אורי אילן. אך זה הזיכרון המרטיט הישראלי - מין צורך של מי שמשלמים בחייהם להתנצל בחצי פה על אי-השלמת משימתם.
