משהו בְּאַוִירַתָּה של ירושלים, או אולי הַשְּׁכִינָה הַשּׁוֹרָה בה, גרמה או תרמה לחיי רוח עשירים בה מְדוֹרֵי-דורות, ולהופעתם ולהתפתחותם של אנשי רוח יותר מבכל מקום אחר. נראה כי שום עיר לא נתברכה, ודומה שזהו הביטוי הנכון - ולא היפוכו - מספר כה רב של גדולי-רוח של ממש, או בעלי שאר-רוח, בין ממשיים ובין מדומים.
מימי קדם סבבו בחוצות העיר נביאים וחבלי-נביאים, אליהם הצטרפו אפילו מלכים, העם שאל: "הגם שאול בנביאים" [ש"א ט' י"א ; שם, י"ח י', ושוב שם, י"ט כא]. גם שליחי שאול שנשלחו ללכוד את דוד התנבאו ושבו והתנבאו [ש"א י"ט] כך שלא עלה בידם לבצע את שליחותם. אף דוד המלך התחפש למשוגע, בחפשו חסות מפני שאול בעירו של אכיש מלך גת, שהיה עשיר במשוגעים מְשָׁלּוֹ עד ששאל: "החסר משוגעים אנוכי?" [ש"א כ"א טו].
אמנם, אירועים אלו לא אירעו בירושלים, שאז עוד הייתה עיר יבוס, אך מִשֶּׁכְּבָשָׁה דוד התנקזו אליה כל אנשי הרוח, של כל הרוחות ומכל הרוחות. ובהם גם נביאי-שקר, מתנבאים-מִכֹּחַ-עצמם, חוזים והוזים. כילדים אז קראנו הרבה בתנ"ך, ולא רק את הפרקים שלימדו בבית-הספר...
בירושלים חיו ויצרו אנשי רוח בכל הדורות. דומה גם כי בכל התקופות, לצידם של הללו, סבבו בה אף חולי רוח. נראה גם, שלא פעם, קיים היה קושי להבחין בין אלה לאלה, מה גם שרבים מהם שמעו קולות שהורו להם מה יעשו, כקורה גם היום לחולי סכיזופרניה. דומה כי קו לא עבה במיוחד הפריד בין המתנבאים למשתגעים, כלשון הכתוב: "משוגע איש הרוח".
גם ירושלים של ילדותנו נתברכה במשוגעים שונים שחלפו ברחובות קריה, כולם מיוחדים מאוד ובלתי מזיקים. כנראה שהיו גם משוגעים מסוג אחר, אשר אושפזו ב"בתי המשוגעים", כפי שֶׁקְרָאָנּוּם אז. ריכוז של מספר מוסדות כאלה היה בכניסה המערבית לירושלים, שאז הייתה הכניסה היחידה לעיר העברית, לערך במקום בו בנויה כיום התחנה המרכזית של "אגד", ובמגרשים אשר ממולה. שם שכן בית החולים "עזרת נשים" ולצידו בתי חולים אחרים. בית חולים גדול אחר שכן בכפר שאול אשר מעבר לשכונת גבעת שאול. בית חולים נוסף שכן בשכונת "טלביה".
ידועי סבל
דומה כי שלשלת מוסדות אלו הקיפה את הבירה סביב מכל הכיוונים, פרט לאלה שהיו בידי הירדנים. אולם גם אלו האחרונים נזקקו לטיעוני "שגעון". כל אֵימַת שחייל ירדני ירה ברובהו לעיר העברית, ולעתים גם רצח ביריה מי מתושביה, היו הירדנים טוענים כי אותו חייל השתגע... הייתה תקופה שנראה היה שכל לוחמי הלגיון הירדני שהשתגעו אושפזו דווקא על חומות העיר העתיקה...
אינני יודע אם ירושלים נתברכה בעודף משוגעים, או שחולים כאלה מכל הארץ נשלחו לחסות במוסדותיה הנודעים, העובדה נותרה בעינה. מכל מקום - המשוגעים של ילדותנו לא היו אלה המאושפזים, אלא אותם שפגשנו בשיטוטינו הבלתי פוסקים ברחובות קריה. בין אותם אנשים היו לבטח גם כאלו אשר ידעו סבל רב בחייהם, פליטי שואה וידועי סבל אחרים, שמאורעות חייהם הִסִיטּוּם מאורח החיים הנורמלי.
זוג כזה היו שני חלכאים שנקראו "פַיְיבַה'לֶּה וְרוֹזָה'לֶה". שניהם היו סובבים בעיר, לבושי בלואים ונושאים עימם בצרורות ענק את רכושם. מדי פעם היו פורקים צרור, מוציאים ממנו מעט מזון וכלי אכילה ומסבים להכנת המזון ולאכילתו בעסק רב, ובהתעלמות מוחלטת מכל הסובבים אותם. הם לא ביקשו נדבות בדרך-כלל, אך לא סרבו לְמַתַּת כסף, בגד או מתת מזון שניתנו להם. תמיד הלכו יחדיו בְּצֶמֶד, מעולם לא ראיתי אחד מהם סובב בגפו. אוי היה למי שהתנכל לרוזה'לה, או שכך היה נדמה לבן זוגה. פייבה'לה היה מסתער עליו בחמת זעם, מנופף בידיו ורגליו ופולט נעימות רוגז. גם האמיץ שבדרדקים היה נושא רגליו כחץ מקשת ופייבה'לה דוהר בעקבותיו כִּבְרַת-דרך, מנופף במקלו.
ידידי עו"ד מאיר אסטרייכר, שהוא בנו של קצין משטרה ירושלמי ידוע, גר אז ברחוב צפניה בטרם כל שכונת גאולה עטתה שחורים, ולמד בבית-הספר "תחכמוני" בשכונת מקור-ברוך, הוא בקיא גדול ברוחות הירושלמיות. מאיר הוסיף כי לזוג היה בית גדול בשכונת בית ישראל שהיה מלא כולו בזבל וגרוטאות שֶׁהַשְּׁנַיִם אספו משך שנים ברחובות הקריה, ולאור תלונות השכנים על הריחות הבוקעים מהבית נאלצה המשטרה מדי פעם להתערב.
משוגע אחר, שהילדים כינוהו "לוי דער מישיגנר" הצטיין בכרס אדירה, אותה נהג לחשוף לראווה. בטבורה של אותה כרס צמחה תפיחה שגודלה כְּמֶלוֹן גדול, או אבטיח קטן. כיום ידוע לי כי היה זה כנראה שבר (הֶרְנִיָה) שלא טופל, אך לנו כזאטוטים הייתה תפיחה כדורית זו עניין גדול לענות בו, והיינו ניצבים בסמוך, בטווח ביטחון, וצופים במעשה בריאה מפליא זה ומחליפים בינינו רשמים והערכות. בצהרי יום, בשובנו מבית ספרנו, היינו חוזים בבעל הטבור-כדור שוכב שיכור על גבו בתחילת רחוב שטראוס, מתחת לחלונותיו המזרחיים של בית העסק "מעיין שטוב", או לעיתים ב"בניין העמודים" הסמוך אשר ברחוב יפו, חבל עבה למותניו ולעתים גם מין ריפוד-גב מבדים עבים אשר סבלי ירושלים היו עוטים על גבם בהעבירם מקרר או מטען כבד אחר. לעתים היה מוצא מנוח ברחוב גאולה בפינת רחוב יואל.
חברותית מכולם
מאיר מספר שאותו אדם נשכר פעם להוביל ספה לרחוב עובדיה, ושם לפתע ביעתה אותו הרוח, והא העלה את הספה לגג והשליכה באחת לרחוב כאשר בעל הספה עומד שם וממרר בבכי תמרורים על ספתו המרוסקת... מעולם לא ראיתיו מדבר עם מישהו, או מבקש נדבה, אף שקופסת שימורים ריקה וחלודה הייתה ניצבת תדיר למראשותיו ומדי פעם עוברי אורח היו מטילים בה מטבע.
אחרת הייתה שולמית: אישה בגיל בלתי מוגדר, לבטח מעל 50. שמועות אמרו שהיא בת למשפחה "יקית" חרדית ואמידה של אחד מגדולי העיר. מאיר מְצַיֵּין שֶׁהִיא הָיְתָה אֲחוֹתוֹ שֶׁל פרופ' פרנקל וְכִי הִיא התנצרה למגינת לֵב מִשֶּׁפָּחֲתָה. הִיא כִּינְּתָה עָצְמָה "קֶשֶׁר לְאֶחָד" וכאשר הזכירו בפניה את אחיה כינתה אותו "השטן הגדול". אני לא שמעתי דבר שאמרה בקשר לאחיה.
"קשר לאחד" הייתה אישה אינטליגנטית שיצאה מדעתה והייתה חברותית מכולם. לְבוּשָׁה היה פשוט, אך נקי ומסודר. נוהגת הייתה תמיד לפזם לנו שיר לפי המנגינה הידועה של "יונתן הקטן", ואף חילקה מפעם לפעם לקהל הפעוטים את מילות השיר משוכפלות על נייר גס, שמילותיו הזכורות לי כיום, לאחר עשרות שנים, היו:
"שׁוּלַמִּית וּשְׁלֹמֹה
אָב וָאֵם מַגְנֵט שְׁמוֹ
יִשְׂרָאֵל
שׁוֹמֶרֶת אֵל
שָׁלוֹם לַחַשְׁמַל
אוֹר, כֹּחַ, מֹחַ מִן הַשָּׁמַיִם
מָשִׁיחַ מוֹשֵׁחַ מִירוּשָׁלַיִם
סוֹף חוֹף חָוָה, בְּלִי חוֹקֵק
אָדָם עֲמָלֵק
אנו דווקא חיבבנו אישה זו, והיינו מגרשים נערים אחרים שהיו מתקבצים ומציקים לה. ניסינו לנהל עימה שיחה ולהבין את פשר השיר ומנין לה מילותיו, אלא שעל כל פְּנִיָּה הייתה משיבה במלמול חוזר של מילות אותו שיר. אין ספק שהיא הייתה מקדמת המכירות הראשונה של חברת החשמל, שנים רבות לפני אותה הפרסומת של שנות השישים והשבעים: "יותר חשמל, פחות עמל..". בעניין המשיח, כידוע, היו לה בעיר מקדמי-מכירות מתחרים...
לחם בריבה
האחרון שאזכיר היה "מוזיק", או "מיוז'יק". הוא היה צעיר בתחילת שנות העשרים שלו, אשר הופיע יום אחד, מצויד במסרק ופיסת נייר משומנת צמודה אליו, ובעזרת כלי נגינה זה היה מנגן בכישרון רב מנגינות שונות, רובם רוסיות. עוד כשהיה מבחין בנו מרחוק היה קורא: "מוזיק! מוזיק! מוזיק"! ומרחיב צעדיו אלינו בטרם נֵעָלֵם. הבינונו שהיה אז עולה חדש, כנראה מרוסיה, שאינו יודע אף מילה בעברית. לא ידענו מה חיפש, אך תמיד שמח כאשר שימשנו לו קהל מאזינים. הוא היה עומד, מנגן במסרק ובנייר כמחצית השעה ואז נושא רגליו ומסתלק בהליכה מהירה.
עת אחד הילדים היה מביא לו פרוסת לחם בריבה, היה נוגס ממנה בחדווה ומביע בהעוויות פניו שביעות רצון ושמחה, אלא שדומה שבאותה תקופה היה זקוק לקהל מאזינים יותר משהיה זקוק למזון. מאיר מזכיר לי כי בשבתות מוז'יק שָׁבַת מִנְּגִינָה.
למאיר עוד זכרונות מ"היסטוריון" בשם דוד, שהיה מספר נסים ונפלאות על הרומאים, שהסתערו עם טנקים על בית-המקדש, ועל יעקב פרמינגר מרחוב תחכמוני וחמורו האומלל, אך הראשון זכור לי רק במעומעם ואת האחרון איני זוכר כלל. אשאיר למאיר לכתוב אודותם כאשר תנוח עליו הרוח...
משך השנים נעלמו מהנוף כל המשוגעים הקבועים, אשר אפשר גם כי חלקם לא היו אלא אנשים קשי-יום, ותחתם באו אחרים, אלא שאלו שהזכרתי היו מרכיב בלתי נפרד מנוף ילדותנו ואף אדם אחר לא יכול היה ליטול מעימנו ומהם את מקומם זה. ירושלים של אז, וכנראה מאז ומקדם, הייתה כזאת ולא אחרת בשל תושביה, על המשוגעים שבה.
