חג השבועות בפתח, מזכיר לי חוויה משמחת ושונה לגמרי ממה שהכרתי מחיי בשכונת "נחלת צבי" בירושלים. לפני ארבעים שנה, הזמינה אותי ידידתי, נחמה ניר, לטקס חג הביכורים שהתקיים בקיבוץ פלמ"חים בו היא חברה. ראיתי בפעם הראשונה כיצד חוגגים את חג השבועות בדרך שונה ומלבבת. היה זה "מבצע ביכורים" שנטלו בו חלק כל אנשי הקיבוץ!
חבילות חציר הוצבו זו ליד זו ושימשו כבמה גדולה ורחבה. כל משפחה הביאה טנא ועליו כל טוב מתנובת הקיבוץ ומחוצה לו, מעוטר בעלים ופרחים, שנלקחו מהחממה, ולצדם אשכולות ענבים ש"נשפכו" משפת הטנא החוצה, מבליטים את יופיים ועסיסיותם. מספר טנאים הונחו בקדמת הבמה.
כל "ענף" הביא את תנובתו בתהלוכה חגיגית וצבעונית. טרקטור גדול גרר אחריו עגלה ועליה הונחה תנובת הפרדס: תפוזים ומיני פרי הדר. עלי התלתן של הרפת קישטו את כדי החלב. מחממת הפרחים הובאו ורדים ופרחים שונים. הביכורים סודרו על-פי כישרונו ודמיונו של כל אחד מחברי הקיבוץ והונחו בערימות גם על העגלה. פרחים ושיבולים של חיטה ושעורה קישטו את העגלה ומקהלת חברים שרה את שירי החג ממרומי הבמה.
פינת החי אף היא נטלה חלק בחגיגה והיה ניתן לראות גדיים חמודים, ארנבות, תרנגולות וביצים ואפילו חמור ששימש שם כשחקן ראשי בתהלוכת בעלי החיים. אחרי תצוגת הטנאים ותנובת ה"ענפים", החלו ריקודי הילדים, שלבשו בגדים חגיגיים. לאחר מכן התקיימו משחקים ותחרויות, כמו: "משחק השקים". לכל ילד נותנים שק, הוא נכנס לתוכו ותופס את שוליו בידיו בסמוך למותניו ואז, על לפי אות, קופץ בשתי רגליו לעבר קו הסיום. מי שמגיע ראשון, זוכה בפרס!
אחר כך הייתה תחרות של "משיכת חבל" בין ההורים. שתי קבוצות של חברים ניצבו אחת מול השנייה, שכל אחד מחברי הקבוצה תופס בצד אחד של החבל. בהינתן האות, שני הצדדים מושכים, כל אחד לצד שלו את החבל. מי שמושך חזק יותר, מנצח! היו גם תחרויות קליעה: תקעו באדמה עמוד ברזל באורך של מטר, ונתנו ביד כל אחד מהמתחרים מספר שווה של טבעות מתכת. מי שהטיל אותן והצליח להשחיל מספר רב יותר של טבעות מסביב לעמוד הברזל, ניצח וזכה בפרס!
גולת הכותרת של חגיגת השבועות הזאת, הייתה התהלוכה של עגלות ילדי הקיבוץ, שהובלו אחר כבוד דווקא על-ידי האבות הצעירים והגאים ב"תוצרתם". הייתה זו תהלוכה מיוחדת במינה של כל התינוקות שנולדו באותה שנה. העגלות קושטו בפרחים צבעוניים ויפים ואני, כל כך התרגשתי ממראה התינוקות החמודים... עד שנמלאו עיניי בדמעות. מיד ניגבתי אותן, שלא תרגיש בהן נחמה. היה זה הקטע הכי מרגש בחגיגה! כמובן שהמקהלה ליוותה כל העת את כל הפעילויות ו"עטפה" את כולם בחדווה ובשמחה מיוחדת במינה.
התקשרתי לנחמה ניר לאחל לה "חג שבועות שמח"! ותוך כדי שיחה, הזכרתי לה את רשמיי מ"חג הביכורים" בקיבוץ שלה אז, לפני שנים כה רבות, שלא דהה רישומן בזיכרוני. שאלתי אותה, אם גם היום הם חוגגים את החג בדרך נלבבת זו? והיא ענתה לי: "לא, כבר הרבה שנים אנו לא מקיימים את טקס הביכורים, ואני שמחה מאוד שאת כותבת על כך".
חבל! לדעתי, על אדם למלא את "כוס השמחות" של חייו טיפה ועוד טיפה..., עד שיימלאה בשמחה עד שפתה. טקס חגיגי כזה ודומיו, ממלאים את כוס השמחות ומסייעים להתגבר על כל צער ועצב הפוקדים את חיינו. הם נותנים לנו כוחות להמשיך ביתר שאת לחיות ולדלג על מהמורות החיים. ואם בשמחה עסקינן, הבה נהנה מחג מתן תורה זה הבא עלינו לטובה, נשמח, נשיר את שירי החג, נאכל מאכלי חלב, נתעטף בבגדי לבן ונזכור, שמחר יהיה הרבה יותר טוב מהיום!
