נראה שרב-ניצב קובי שבתאי טרם הפנים את תפקיד המשטרה בשמירת הסדר ובאבטחת הציבור מפני פורעים ומפירי חוק. התנהלותו מול הגורמים המחוללים את מירב אי-הסדרים בישראל הינה כושלת שלא לומר שערורייתית.
כך מול ההפגנות החצופות בימי הקורונה (בסיוע בג"ץ, כמובן) וכלפי השתלחויותיהם של חילונים מ"השמאל" ההזוי נגד נתניהו, כך כלפי השתוללותם של חרדים קיצונים (יהודים פנאטיים) המפרים את החוק ותקנות השמירה על ביטחון ובריאות הציבור, כך בשמירת חוקי התנועה, בטיפול בהתפרעויות ואלימות במגזר הערבי ובטיפול "במערב הפרוע" של הבדואים בנגב ועוד. בימים אלה, חוזרת התופעה מול ערבים המוגדרים כאזרחי המדינה ונוהגים כאויביה ומשתעשעים בפגיעות חוזרות ונשנות ביהודים, ברכושם ובערכיהם הדתיים.
בחסות מחדלי המשטרה, הפכה ישראל מבית לאומי של העם היהודי המיועד לשמור על חייהם ורכושם של האזרחים היהודיים
למגרש המשחקים של פורעים ערביים הרואים בפגיעה ביהודים את סיבת קיומם וחזות עתידם.
במציאות זו מתפקדת משטרת ישראל ככלי פוליטי-משפטי להתחשבנות עם "אויבי שמירת הנאורות", במקום ככוח המגן האזרחי העיקרי לאזרחים תמימים. מוזר, אבל גם מעניין מדוע "הצליח" המפכ"ל החדש יחסית, ליפול לכול ה"בורות" ולהילכד בכל הפחים והמלכודות שטמנו לו אבירי הדמוקרטיה בישראל, שהם גם
נצלניה המובהקים לרעה.
עוד הגדיל המפכ"ל לעשות, כשיצא בפומבי נגד השר לביטחון פנים הממונה עליו, והחל מלמדו בפרהסיה מהו ההבדל בין
טרוריסט לבין
עבריין פלילי, כשבדרך הוא שופך עוד שמן על המדורה שטרם השכיל לכבות.
"הרשמתו" המזורזת "לאו"ם התקשורתי" כשופט ניטרלי כביכול, במחלוקת בין
אזרחי ישראל הנפגעים לבין
הפורעים הערבים הפוגעים בהם, עוררה את הביקורת הציבורית הנרחבת על חוסר שיפוט נכון של העובדות בדבריו. אין בכך משום ביקורת על תיפקודי המשטרה כארגון, דיון חשוב כשלעצמו. העובדה שמלחכי פינכה בתקשורת כמשה נוסבאום (ערוץ 12), למשל, מתייצבים להגנתו, לא רק שאינה מגדילה את התחושה שהוא נאבק על עניין עקרוני, אלא פוגעת במעט האובייקטיביות וכושר השיפוט שהוא ותומכיו הצליחו לצבור.
ובכן, אדוני המפכ"ל,
עבריין פלילי איננו פועל ישירות נגד המדינה שהוא אזרח בה. הוא פועל לרוב במישור אישי וכלכלי, אך לא אידאולוגי, לאומי או דתי (מי שפועל נגד המדינה איננו עבריין פלילי אלא אויב; וכללי המשחק מולו שונים בתכלית). היפוכו הגמור הוא
הטרוריסט. מטרותיו העיקריות הן פוליטיות, גם כשהן מוסתרות ומוסוות במטרות ביניים אחרות. דרכי השגתן כרוכות באלימות חריפה נגד אזרחים נורמטיביים ובלתי חמושים, במטרה לעצב מחדש את דעותיהם ועמדותיהם, כך שישרתו את יעדיו בהשפעת פחד או כשל חופש ההחלטה.
הגנה עצמית
הטרוריסטים הערבים מבית ומבחוץ, עונים על ההגדרה הקלאסית הנ"ל במלואה. בעוד יהודים שנקטו אלימות נגד ערבים עשו זאת במסגרת הגנה עצמית נגד תוקפים או כפעולת הרתעה ומניעה מפגיעה בהם מצד תוקפים פוטנציאליים שכוונותיהם הוכחו במספר רב של אירועים אלימים שהמשטרה כשלה במניעתם או בבלימתם (אזרחים אלה חשו עצמם מופקרים על-ידי הרשויות המופקדות על הגנתם, ופנו כמצופה מהם לדרך ההגנה העצמית).
יהודים שמפעילים אלימות במסגרת מאבק לאומי אינם עושים זאת מטעמי שנאה גזעית או לצורך השגת יעד פוליטי-מדיני, אעל-פי שמאבקים כוחניים או אלימים שמתפתחים בין יריבים פוליטיים ומדיניים, עשויים להביא גם הישגים פוליטיים
1. יהודים העדיפו תמיד לקנות אדמה, להתיישב עליה וכך לרכוש עליה חזקה בפועל.
רק כאשר ניסו לנשלם ממנה, נלחמו על הגנת רכושם, ובצדק. העימות בשיח ג'ראח, נושא אופי זהה למתואר לעיל, כאשר הרכישה אושרה אפילו על-ידי בג"ץ, שעמדותיו "הצימחוניות" בסוגיות של יישוב הארץ (שאלה פוליטית-מדינית ולא משפטית) מוכרות היטב, ומהווה חלק מהבעיה המדינית הרחבה יותר מול העולם הערבי.
טוב יעשה המפכ"ל, בטרם יסתבך עם כל שלומי אמוני ישראל וגוש "הימין" הפוליטי,
לחזור בו מטיעונו המופרך, הגוזר בניסוחו אם לא בכוונתו הבסיסית, גזירה סימטרית בין טרור לעבריינות פלילית.
בישראל פועל כיום המון ערבי מוסת על-ידי גורמים דתיים ולאומניים קיצוניים שמבקש לשבש את הדו-קיום האזרחי בישראל; זהו טרור. לדעתי פועל הוא בהשראת אירן ובתמיכת חוגים פונדמנטליסטיים בישראל עצמה.
אם יצליח בכך, נתגלגל למלחמת אזרחים עקובה מדם; ה"נכבה השנייה" תהיה חמורה בהרבה מהראשונה.
יהודים לא יוותרו על זכות ההגנה העצמית במדינת היהודים ואם תכשל המשטרה בהגנתם, יהיה המפכ"ל ראש וראשון החייבים בדין על כך. אין דברים אלה משחררים אותו מאחריות לשלומם של כל אזרחי המדינה, אבל אל לו לשכוח לרגע שהוא המפכ"ל במדינת היהודים ולא במדינת כל אזרחיה.
ברגע שתוקפנות הערבים בישראל נגד יהודים (מעשה לאומני עוין), חייב לפוג גם מעמדם
האזרחי ויש לראותם כאויבים. כאשר גורם מיליטנטי מחולל מהומות וחותר לערעור הסדר הציבורי באמצעות אלימות גזענית, דתית או אחרת, אין עוד חשיבות לשאלה "כיצד מכנים את מעשיו ועד כמה הלשון הזו תקינה פוליטית"? אלא ל"כיצד מדבירים את גחמותיו האלימות וממזערים את הנזקים לעצמנו"?
בדיקה סטטיסטית של מספרן וחומרתן של התופעות האלימות של יהודים מול ערבים ושל ערבים מול יהודים, מלמדת שהתופעה הינה א-סימטרית מובהקת (בלוד, למשל, 10% יוזמה יהודית ו-90% יוזמה ערבית); האלימות הערבית גוברת בכל התחומים הן במספר האירועים והן בחומרתם. יתר-על-כן, ביוזמה הערבית מדובר כמעט תמיד על מעשה קהילתי מאורגן. גם כשהתקיפה היא כביכול מעשה של יחידים, היסוד המוסד המעורר אותה ותומך בה הוא קהילתי-אירגוני, חינוכי, דתי, הסתה של פרנסי הקהילה או אובדן מרצון של השליטה הקהילתית ואחריות פרנסי הקהילה למעשי הנוער בקבוצה אותה הם מייצגים.
רק קריטריונים השוואתיים אחידים מצדיקים מסקנות גורפות אם הם אכן מוכיחים שהמציאות חופפת את ההגדרה. בכל מקרה אחר וגם ב"הגדרת הסימטריה" חסרת האחריות של המפכ"ל, מחבל העיוות בשלום הציבור.