מארישיו ספרי לנו בבקשה מי היה מישקו הראשון? אימה אחזתני, אימצתי את זכרוני, אפי החל להזיע. "מדוע את יושבת?! קומי כשאת עונה לשאלתי", ציוותה המורה. קמתי מבוישת ועמדתי לצד הספסל.
ספסל מחובר, עשוי עץ אלון עם משענת, מזכיר כסאות כנסיה, עם מדף פנימי לאפסון ספרים. בראש השולחן משוקע היה אגרטל קטן של דיו, כתבנו בציפורן. עט נובע היה מותרות, ומי שמע על עט כדורי, למרות שגם זה נשמע "ענתיקה". טובלת הייתי את הציפורן בקסת הדיו והמחברת הייתה מתמלאת בכתמים, אותם הייתי סופגת בנייר סופג מיוחד. הכל היה מתערבב בדמעות, בעיקר בשיעור הכתיבה התמה. היינו כותבים את האותיות הלטיניות בזהירות, בכתב מחובר מיושן, כמו בספרים העתיקים.
נעמדתי זקופה ליד הספסל, לא ידעתי את התשובה, הרגשתי שפני בוערים, נחשבתי לתלמידה טובה מאד. הרגשתי זערורית, גם התכווצתי קצת. בנוסף, הספסלים עצמם מחוברים היו להגבהה. המורה הביטה בי במבט מרוכז מעל הפודיום, ונראתה כמו גוליבר.
הפעמון הצילני! "יוצאים להפסקה, הזוג הראשון, את ומארישיו, עימדו על-יד הדלת". כיוון שהייתי בין הנמוכות בכיתה, לעיתים קרובות, חברתי ואני היינו הזוג הראשון.
יצאנו להפסקה בין קירות צבועים בז', בצבע שמן, והסתובבנו במעגלים − אסור היה לצאת מן השורה. למדתי אז אולי בכתה ד', בבית ספר ע"ש מדאם קירי בקאטוביצה. היה זה בשנות החמישים של המאה הקודמת. אבל מאחר שזה היה מאחורי "מסך הברזל", ולאחר תקופת מלחמת העולם השנייה, ההתאוששות הכלכלית הייתה איטית, גרנו למעשה ברהיטים, ובמה שנותר מלפני המלחמה. כך, הייתה לי הזדמנות להציץ אל המאה ה-19.
כזה היה בית הספר; עם רצפות פרקט, מדים של בית ספר ומסורת גרמנית של בית ספר למדעים. כשחזרנו מן ההפסקה, נעמדתי ליד הספסל, כי לא סיימתי העניין עם המישקו הזה... שוב התחלתי להזיע... "נו - אני רואה שאת לא יודעת, חסר לך שלא תדעי לשיעור הבא. זה עניין עקרוני בבית הספר. את תקבלי אצלי "מקל", הוא ציון הטיפשים, אחד - מתוך חמש". אלמד", הבטחתי לה, קצת אובדת עצות.
אמא הייתה "רומניה", מצ'רנוביץ, ממשפחת רבנים, וידעה יידיש ורומנית. קיוויתי שאולי העוזרת מארילה תצילני.... "וויקיפדיה" עוד לא נולדה. לא זוכרת איך למדתי, אבל מסתבר שיודעת אני עד עצם היום הזה - שמישקו הראשון, שליט לבית פיאסט, איחד את השבטים הסלביים בין הים הבלטי להרי הקארפטים, השליט את הדת הקתולית בפולין, וכל זה היה במאה העשירית לספירה.
בדיוק בימים האלה הייתי בדרך "למכון הפולני", עם החבר הכי טוב שלי. לעיתים אני שומעת הרצאות, הפעם על ויסלבה שימבורסקה. אצה לנו הדרך, מיהרנו לאורך שדרות רוטשילד המתחדש והופך ל"רוטשילד". חבורות, חבורות, בבתי קפה; כלב, אופניים, עיתון וארוחת בוקר, ממילא לא יספיק לדירה...
כשחצינו את רחוב אלנבי נזכרתי, כי בפינה, יש חנות ממתקים מדהימה. הבטחנו לעצמנו שבדרכנו חזרה נכנס. "אדוני - איזו חנות מדהימה יש לך" אמרתי, לישיש שעמד מאחורי הדלפק הצבעוני, מלא בקונפטי - בחנות שכמוה נותרו מעטות. "אלו שוקולדים את אוהבת"? שאל, השבתי לו, שאוהבת אני שוקולדים בטעם ילדות, כזה מלא בליקר דובדבנים. "יש לך"? הביט בי בריכוז, כיבד אותנו בשוקולד עטוף בצלופן אדום. הפלא ופלא פי התמלא בטעם מוכר. מלאנו שקית והלכנו − הודיתי לו, הבטחנו שנשוב.
הייתכן שאדם יכול להיתקל סתם כך בטעם ילדות ??? פתחתי את עטיפת השוקולד, הבטתי בה בעיון. "מישקו" היה רשום עליה. ברור שנשוב, זו חנות הממתקים הכי טובה בעולם.
