רון טירה במאמרו: "בעיות היסוד" (מעריב-דעות, 29.4.2021), מגדיר סידרת בעיות במציאות הישראלית הטעונות טיפול. עם זאת הוא אינו מקיף את הנושא וטועה בהתוויית חלק מדרכי הפתרון הרצוי. טענת-יסוד מוטעית וחשובה נעוצה בחיבור שהוא יוצר בין ראשות ה
ממשלה של נתניהו להיווצרותן של בעיות אלה, שרובן החלו טרום תקופת נתניהו והוחמרו ע"י הזנחה מתמשכת לאורך עשרות שנים. צודק טירה שנדרש להן עתה פתרון דחוף. תנאי הכרחי לכך הוא שיתוף פעולה מלא של החוגים הציוניים, בטיפול במטרות מוסכמות על הזרם הציוני העיקרי; ולחלופין – דרושה ממשלת רוב "ימנית", שתחזיר את המדינה לדרך הבן-גוריונית.
1
בדבריו של טירה סוגיות רבות הטעונות התייחסות ביקורתית ואף שלילה מוחלטת; להלן עיקרי הדברים. טירה מציג כנושאי ליבה את הסוגיות הבאות:
- הברית של נתניהו עם החרדים
- הברית עם המשיחיסטים והגזענים
- נטישת חזון "כור ההיתוך" של בן-גוריון.
אינני מסכים עימו, משום שפרט לזהותו של ראש הממשלה, כל הסוגיות האחרות אינן תולדה של מעשיו ולא התחילו בימיו. עידן בן-גוריון הסתיים לצערי לפני 58 שנים, בהדחתו ממפא"י ע"י חבריו "הנאמנים" להנהגת המפלגה. הדחתו מסמלת את הסתלקותה של הנהגת מפא"י מהתוואי הבן-גוריוני, וכל השאר – היסטוריה ולא מעט היסטריה. לא רבים בישראל זוכרים זאת כיום ובכללם כנראה גם טירה עצמו. כבן-גוריוניסט לשעבר, זוכר אני את הדברים היטב.
איננו יודעים עדיין מי יהיה רה"מ הבא, אבל נתניהו עומד בראש גוש "ימני" – לאומי, דמוקרטי וליברלי, שלא הוא יצר אותו אלא קודמיו. נראה שמה שמפריע לטירה וחבריו איננו גוש "הימין", אלא שגוש זה הפך לרוב בציבור, ודוחק בהדרגה – ולטעמי לאט מדי – את גוש "השמאל" מעמדות הגמוניה מובהקות בציבור הישראלי. נתניהו הוא שליח נאמן של גוש זה, נבחר על-ידו ומבצע מדיניות קרובה, גם אם לא מושלמת, שמוכתבת לו ע"י הגוש. מה לעשות? - זו הדמוקרטיה; מי שנבחר ע"י רוב הציבור, מתנהל על-פי חוקי המדינה
2 ומבצע מדיניות שהבטיח לציבור בוחריו ועליה קיבל מהם מנדט,
הוא שליח-ציבור אמיתי.
מי שסבור שהחלפת נתניהו תשנה את הכיוון הבסיסי "בימין" – טועה. מי שסבור או מקווה שהחלפת נתניהו תשנה את העובדה שגוש "הימין" הוא כיום רוב בציבור היהודי – טועה. הוא רוב באוכלוסיית מדינת ישראל, משום שחלקים נכרים מגוש "השמאל" של העבר הקרוב והרחוק, היגר כבר מזמן לסיר הבשר שמעבר לים. הביקורת על מוסדות שונים של המדינה וביניהם בית המשפט ומערכת אכיפת החוק כולה, אינה נובעת מהיות נתניהו ראש הממשלה. הקשר בין נתניהו כראש ממשלה למערכות אלה הוא בשחיתות שלטונית שנטלו לעצמן ללא חוק של הכנסת, ובאמצעותה מבקשים הם לעצור את השינויים המתחוללים בחברה הישראלית בדרכים אנטי-דמוקרטיות ובלתי לגיטימיות.
במדינה דמוקרטית ריבונית, מקור הסמכות הוא העם (הריבון) והמחוקק היחיד הוא בית-הנבחרים, ולא שום גורם אחר. הביקורת על "שומרי-הסף" נגדה מלין טירה, נובעת משבירת כללים אלה ולא משלטון נתניהו. להערכתי היא תמשך ביתר שאת אחריו.
הברית עם החרדים נובעת להערכתי משלוש סיבות: א. הם יהודים ואזרחים שזיקתם לארץ-ישראל (ולאו-דווקא למדינת-ישראל) חזקה בהרבה מזו של "השמאל" הפוסט ציוני. ב. שותפות אידאולוגית היא יסוד גם לשותפות פוליטית. ג. "השמאל" היה ונותר אמון על "דין התנועה", אבל סירב או כשל בניסיונותיו לקבל על עצמו את "דין המדינה". לא מקרה הוא, אפוא, ש"הימין" מצליח להידבר עם החרדים ושומרי המסורת, שעה ש"השמאל" מצליח הרבה יותר להידבר עם התנועות האנטי-ציוניות של המגזר הערבי. במקום לצפות שמציאות זו תשתנה ב"ימין", אולי יטיב טירה לעשות אם יציע לחבריו "בשמאל" לעשות חשבון נפש לגבי תופעה זו ותופעות אחרות הנגזרות ממנה, כגון: תוכניות הלימודים הפוסט-ציוניות שעוצבו במשרד החינוך בהשראת שרי-חינוך מהשמאל הפוסט-מודרני.
3
בליל השבטים והזהויות הוא תוצאה של שינויים דמוגרפיים, כשלים חינוכיים, ניסיונות סרק לאכוף דרך חיים של קב' אליטיסטית על קבוצות אחרות שאינן חפצות בהם, בדרך של אכיפה פוליטית או משפטית, במקום בדרכים של חינוך ושכנוע ולבסוף הכרה שחלק משיטות העבר אינו מתאים להוויות ההווה והעתיד הנראה לעין. שיטת בן-גוריון שאליה מתייחס טירה, הייתה טובה לזמנו. באותם ימים היו בארץ כ-2.5 מיליון נפש, כ-2 מיליון מהם יהודים יוצאי אירופה וילידי הארץ, והתחילה להיקלט כאן העלייה של יהודי המזרח, שבן גוריון לא הספיק לטפל בה.
"כור היתוך" הוא משימה לאומית המוטלת על המדינה. אופיו חייב להיקבע ע"י מוסדותיה המוסמכים, בהתייעצות עם כל הזרמים, אבל בפירוש לא כתכתיב של אחד מהם. באין הדברות, נותרת דרך האכיפה החוקית-כוחנית כדרך יחידה, ובשאלות אמונה, דת ואידאולוגיה – אכיפה זו קשה ובעייתית במיוחד. חוסר סובלנות הנובע משבר בסולידריות החברתית שאפיינה את ישראל בשנותיה הראשונות הוא יסוד ההתגבשות לקהילות-משנה וגושים פוליטיים הרואים זה בזה יריבים ולפעמים אף אויבים. מערכת החינוך מתדרדרת כבר יובל שנים ושום דבר מכך לא התחיל אצל נתניהו. האקדמיה איננה מומחית-על לאידאולוגיה. היא מומחית אולי לשיטות יישום ודרכי ביצוע, אולם במשרד החינוך העניקו לה זכות דיבור העולה בהרבה על זו שיש לכנסת ישראל – דבר שאינו בא בחשבון בדמוקרטיה אמיתית!! בעיותיה של כל מדינה נחלקות לשתי קבוצות ראשיות: "חוץ" ו"פנים". המשקל היחסי של חלקים אלה נזיל ומשתנה כפונקציה של השינויים בהוויות החיים.
בדור האחרון, חל בילבול עצום בציבור הישראלי בהשפעתן של מספר תופעות: א. הפרופיל הדמוגרפי ב. רשתות התקשורת הדיגיטליות ומקומן של רשתות אלה בעיצוב דעת הקהל, במיוחד אצל הנוער ג. הגלובליזציה ד. תמהיל האיומים החיצוניים ה. שחיקת הסולידריות הפנימית בישראל ו. יחסי ישראל עם יהדות העולם, במיוחד עם יהדות ארה"ב. משתנים אלה אינם בלתי-תלויים. קיימות השפעות גומלין ביניהם שעוצמתן ומגמותיהן משתנות אף הן.
התופעות שאנו רואים בישראל ובעולם בחודשים האחרונים, מלבד סיפור הקורונה שהוא מקרה ייחודי וחריג, הנן פועל יוצא של שינויים במשתנים הנ"ל ובזיקות ההדדיות שביניהם. הביטוי העיקרי של שינויים אלה
במישור הפנימי, הוא: המשבר הפוליטי המוביל ככל הנראה למערכת בחירות חמישית בפחות משנתיים וחצי. מבַית עומדות בפני ישראל הכרעות קשות בנושאי פנים, שמהם נמנעה בשנים האחרונות, כגון: איכות המשילות, יחסי הגומלין בין רשויות הממשל, מעמדו ואיכותו של בית הנבחרים, לקונות במערכת אכיפת החוק, יחסי יהודים-ערבים בישראל, המשבר הכלכלי שאחרי משבר הקורונה, המשך קליטה אפקטיבית של עולים בישראל, ריבונות ואזרחות במדינת ישראל ומאפייניהן העיקריים, היערכות פנימית לאתגרי החוץ, גבולות חוקתיים של מדינת היהודים והשאלה: האם ישראל עדיין ציונית? במקביל עומדים בפניה גם
אתגרים חיצוניים כבדים ובכללם: האיום האירני, שינויי הממשל בארה"ב והשלכותיו על הביטחון הלאומי הכולל, היחסים עם יהדות העולם בכלל ויהדות ארה"ב בפרט, עתיד יחסי ישראל עם המדינות הערביות "המתונות" במזרח התיכון, היחסים עם הפלשתינים -לאן? אתגרי החוץ של המשק הישראלי לאור שינויים במדינות השותפות ההיסטוריות (אירופה), התחזקותה של סין והיחלשותה הגוברת של ארה"ב, איומי-טרור ומלחמה שמקורם באיסלאם הפונדמנטליסטי ויחסי ישראל עם מוסדות בינלאומיים - בראש וראשונה האו"ם.
היחסים עם ארה"ב היו ונותרו אבן פינה במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. לפחות בשנים הקרובות תמשך מגמה זו, חרף העננות הפרושה עליהם לנוכח שינויים פנימיים בארה"ב ובדגשי מדיניות החוץ העולמית שלה. האנטי-ישראליות והאנטישמיות הפושות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב והמיליטנטיות האנטישמית "בימין" ו"בשמאל" הקיצוניים בארה"ב הן נורות אזהרה. לדידי משמעות הדבר איננה שישראל צריכה לוותר על מטרותיה הלאומיות, אלא שעליה להיערך למזעור ההשפעה של מגמות שליליות אלה.
אינני תולה תקוות רבות בארה"ב בכל הנוגע למניעת התחמשותה של אירן בנשק גרעיני. בכל המבחנים בנושא זה, כשלה ארה"ב בנטרול האיומים. ייתכן כי נובע הדבר מכך שהיא סומכת על ההרתעה האסטרטגית שלה ומוכנה, מבלי להודות בכך, לספוג פגיעתו של טרור גרעיני ולהתמודד מולו במקום להיות שוטר העולם. על ישראל להכריע בהקדם אם הדרך הראויה מבחינתה היא תקיפה צבאית של הפרויקט האירני או הצטרפות לחוזה הבינלאומי שמובילה ארה"ב, תוך מאבק נמרץ על שיפורו בטרם יחתם. לכך יש להוסיף עיצוב מדיניות של הרתעה אולטימטיבית
שאותה תשמר ישראל ככל שיידרש לאבטחת ביטחונה הלאומי. לכך יש להוסיף תמיכה אמריקנית בישראל ואף השתתפותה במלחמה על-מנת למנוע, להגביל או להסיג לאחור את יכולתה של אירן לבצע מדיניות של השתלטות על "הסהר הצפוני והדרומי" ואיום ישיר על גבולותיה וגבולותיהן של מדינות ידידות נוספות באזור.
