ב-1985, פרסם יוסף גורני את ספרו: "השאלה הערבית והבעיה היהודית"
1 ובו הוא מתאר ומנתח את השתלשלות הסכסוך היהודי-ערבי מאז שנות ה-80 של המאה ה-19. לבני המחצית השנייה של המאה ה-20 והרבע הראשון של המאה ה-21, זהו ספר כמעט היסטורי על-פי גילו והתקופה אליה הוא מתייחס. תיאור התהליכים והדילמות המובאים בו חופף את הולדת הציונות והפיכתה לתנועה המגשימה של תקומת העם היהודי בארץ-ישראל - הקמת מדינת ישראל. לצידה מתוארת בזיקה הנכונה לנ"ל, התפתחות התנועה הלאומית הערבית, השוללת מגמה זו עד עצם היום הזה, ממשיכה להילחם בה ומטפחת זרמים המבקשים להפכה מתנועה מדינית לתנועה דתית. התיאורים מספקים יסודות טובים להבנת הדברים שבעטיים אנו עומדים בנקודה זו של הסכסוך, ובעטיים גם חווינו את "הסדרה האחרונה" של פרעות ערביות ביהודים בארץ-ישראל.
שתי התנועות חתרו למימוש לאומי ריבוני בטריטוריה של "ארץ-ישראל השלימה", שלימים הפכה לשטח המנדט הבריטי בפלשתינה. בשטח זה קמו שתי מדינות: האמירות ההאשמית של עבר-הירדן ולימים ממלכת ירדן (אפריל 1921), ומדינת-ישראל (1948). המאבקים בין שתי התנועות שהפכו בהדרגה ליותר כוחניים והשתתפו בהם גם מדינות ערביות נוספות, חוללו את ה"נכבה" הפלשתינית ואת "בעיית הפליטים הערבים של 1948-49". הקמת ירדן (1921) בנפרד מהמדינה היהודית, הייתה ביטוי להתחמקות בריטית מהתחייבותה בהצהרת בלפור וניסיון לקפד את הבטחתה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
יסוד המחלוקת הוא בסירוב הערבי (שהקיף את רוב הגורמים באזור בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20) לקבל פשרה לאומית שביסודה חלוקה רציונלית של הטריטוריה בין התנועות הלאומיות. זו אמורה הייתה להתבסס על יסודות היסטוריים, תרבותיים ואסטרטגיים ועל התמונה הדמוגרפית של פיזור האוכלוסין בפועל. אחרי הקמת האמירות של עבר-הירדן, חתרו הערבים לחלוקה נוספת של השטח הנותר בא"י המערבית באופן בלתי-רציונלי ובלתי הוגן בין התנועות הלאומיות, במטרה להפוך לבלתי-אפשרית את הקמתו של בית-לאומי לעם היהודי. העימותים המעצמתיים והזיקות בפועל שהתהוו בשטח לאחר התפרקות האימפריה העותומנית, הגדירו את המציאות ומלחמת העולם ה-2 ותוצאותיה הביאוה אל סף העימות הגדול של 1948.
בדיעבד, כ-35 שנים לאחר צאת הספר - שראוי היה יותר לשם: "השאלה היהודית והבעיה הערבית" - על השאלה היהודית "לאן" של פיארברג,
2 נתנה הציונות המגשימה תשובה נחרצת בהקמת מדינת-ישראל. הבעיה הערבית של היחס למדינה הריבונית היהודית נותרה פתוחה, ועדיין היננה יסוד לסכסוך, לרבות ביטוייה באירועי הפרעות של השבועות האחרונים בתוך גבולות מדינת-ישראל ותצטרך לעמוד גם ביסוד המענה לשאלה איך ולאן ממשיכים שני העמים מכאן.
איבראהים נסאסרה כותב במעריב-דעות (11.4.21),
3 "...הגיע הזמן שמדינת ישראל תשקיע באזרחים הערביים לא רק כסף, אלא תשומת לב אמיתית". אני מודה שקראתי את הדברים ולא ממש הבנתי למה הוא מתכוון. במיוחד התקשיתי בכך אחרי "הפרעות" האחרונות, כאשר הפורעים - רובם המכריע ערבים - "ברחו חזרה למחילותיהם" ובודדים ביותר בלבד מבני העדה הגדולה הזו ויחידי סגולה בין מנהיגיה, יצאו בפה מלא נגד התופעות הנפשעות שראינו בהן. במהומות אלה הגדיל עשות הנוער הערבי - בחלקו עברייני, בחלקו דתי-פנאטי ובחלקו לאומני-ארסי. למען האמת, התגובה האמיתית שהתעוררה בי למראה החזרה לשנות ה-40 וה-50 הייתה שהגיעה העת לגרש מכאן את הפורעים ללא רחמנות וגחמנות, יהיו סיבותיהם או תירוציהם אשר יהיו!
ככל שאני שומע את התגובות המאוחרות יותר לאירועים אלה, רואה את כפפות המשי בהן נוהגת המשטרה בפורעים ואת התנהלותה הרופסת-פופוליסטית של מערכת המשפט האנטי-לאומית
4 שלנו, אני מפנים טוב יותר את חומרת המצב אליו נקלעה המדינה. ערביי ישראל (כמובן ובהחלט שלא כולם) שלא גילו יוזמות וכמעט לא עשו דבר אזרחי עבור עצמם במשך עשרות שנים, "התעייפו" מלחכות שהיהודים ישרתו אותם מ-א' עד ת', ויצאו להביע "עייפות אדנותית" זו באמצעות פרעות ביהודים. עתה, חרף העובדה שהם נוהגים כאזרחים בערבון מוגבל: בעלי זכויות אבל חסרי חובות - מצפים הם שנניח להם לממש את "זכויותיהם הדמוקרטיות", אותן הם מנסים לממש תחת מעטה התרבות האלימה הערבית.
אחד המאפיינים של התנהלות זו הוא שלהורים במגזר הערבי אין אחריות או שליטה על ילדיהם. שאותם הם מחנכים לעויינות, שנאה וגזענות שמקורה בתפיסת העליונות של האיסלאם על "הכופרים". כשחינוך זה מוליד פרי באושים, לא רק שאינם מגנים זאת אלא אף יוצאים בקריאה להבנת התסכול המצטבר בנוער "המסכן", ומתפרקים כליל מאחריותם להדגרת מציאות זו. מקריאת הדברים ניתן לחשוב שרק ערבים סובלים בישראל מקשיים אזרחיים מסוגים שונים, וכל היהודים נהנים מחיי מותרות ושפע. נראה, שגם בתיאור האמת, נוטה התרבות הערבית לא-סימטריה מובנית; אני כופר בצדקת עמדה זו מכל וכל.
בעניין אחד צודק נסאסרה: תפקיד הרגולטור הוא להבטיח שתוכניות ואווירת הלימודים בכל חלקי האוכלוסייה האזרחית, ללא הבדל דת, לאום וגזע, יהיו מבוקרים על ידו ביעילות ויובטח לכולנו שהם כפופים בפועל וללא תנאי לחוקי-היסוד (חוקת המדינה). זו, לדעתי גם חובתה של ועדת החינוך של הכנסת בפעולתה כשומרת החותם של אכיפת חוק חינוך החובה כלשונו וברוחו ובתי המשפט שיעשו גם הם את עבודתם בעניין זה נאמנה.
המענה שלי לתביעה זו, הגובלת תדיר בחוצפה ושחצנות הוא "פשוט": "קשוט עצמך, ואחר-כך קשוט אחרים". התחילו את הטפותיכם מהבית ומהקהילה. התחילו מהשאלה מה אנחנו עושים במדינת היהודים לטובת הכלל וכיצד אנו מתכוונים להשתלב בה ולשכנע את היהודים שזו אכן מטרתנו. רופאים ואחיות בבתי חולים הוא צעד בכיוון הנכון, אבל אחרי 73 שנות עצמאות, מותר ליהודים לצפות ל"מעט" יותר. אחרי 140 שנות מלחמה, אלימות ופרעות, רובן המכריע ביוזמתכם, תפקידכם הוא לשכנע את הרוב היהודי במדינתו שראוי שיראה בכם אזרחים שווי-חובות וזכויות - שתי הפנים של אותו מטבע! כך זה בכל דמוקרטיה וכך יהיה גם כאן, בדרך ההפנמה או בדרך האכיפה.
ערביי ישראל, בהשראת התרבות המוסלמית, חוגי שמאל קיצוני אוטופיסטים או אנרכיסטים בחברה היהודית והערבית, חינוך קלוקל וריבוי אוכלוסין אזורי כולל, עדיין חיים באשליה שקיים סיכוי לבטל את האירוע המכונן של הקמת מדינת לאום יהודית בא"י, אותו הם מכנים "נכבה". אולם "נכבה" כתוכנית מדינית והשתלבות בישראל עצמאית, אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. בשאלה זו נדרשת הכרעה קהילתית חדה ודחופה של הערבים בישראל: אתם כאן או שם?! לא תוכלו לרקוד על שתי החתונות. אחרי הפרעות האחרונות, שאותן מכנה בצדק הפרשן יחזקאלי "ג'יהאד", שאלה זו היא אקוטית. מבחינתי עד אשר יכריעו בה ערביי ישראל, אין יסוד אמיתי לשילובם במדינה. אסור להתבלבל; במישור הפרטי אין מניעה שיהיו להם קרובים וידידים בכל מקום על פני כדור-הארץ. אולם בתחום הנאמנות האזרחית, יש מקום אך ורק לנאמנות אחת.
לסיכום, מה שהוכיחה ה"התפרעות הלאומית" הערבית האחרונה בתחומי המדינה, הוא:
- אין קיום בצוותא ל"נכבה" ו"לציונות מגשימה" בתוך תחומי מדינת-ישראל - שהרי אלה עמדות לעומתיות מובהקות.
- הערבים עדיין אינם מוכנים לפשרה היסטורית כוללת והכרחית שלפיה: קיימת מדינת לאום יהודי בא"י המערבית- ישראל - ובה מיעוט ערבי (שהוא אזרח המדינה על כל המשמעויות המתחייבות מכך), ומדינת לאום ערבית בא"י המזרחית - ירדן, שרוב אזרחיה פלשתינים ואין בה כלל יהודים (נכון לעכשיו).
מבחינה מדינית זהו סידור סופי, שיעוגן בהסכמים דו-צדדיים ורב צדדיים עם מדינות נוספות באזור שלא יהיה בו שינוי לאחר חתימתו. הפרת ההסדר, תחדש בהכרח את הקונפליקט היהודי-ערבי בארץ-ישראל. מהומות הטרור הג'יהאדיסטי שהתעוררו בתקופה האחרונה בתחומי השליטה של ישראל בהשראת חמאס, לא שינו דבר מהותי ביחסי העמים ובמוטת-השליטה של המדינות אבל חשפו זרמי-עומק ברחוב הערבי, שחייבים להזהיר ולהתריע בפני היהודים כי מציאות של "וגר זאב עם כבש..." הנה לפי שעה רק חזון, או שמא אשלייה. חוגים אקדמאיים ופוליטיים שמאלניים, שמאז ומתמיד היו בלתי-מציאותיים באשר הראשונים עוסקים בעבר והאחרונים בעתיד האוטופי, מנסים עתה להרכיב פאזל אינטלקטואלי, שיפרש את התנגשויות הזמן האחרון כפער זמני בין גישות פרגמטיות מנוגדות, שהסדרי-ביניים יכולים לקדמן לעבר עתיד בלתי ידוע, באמצעות הסדרים זמניים, קצרי-טווח ונזילים. כך יוכל מסע האשליות להימשך עד שיתקבע,... או עד שיתפוצץ שוב; ובינתיים ישרור פה "שקט תוסס".
לצידה של ההשקפה האוטופית, עומדת גישה אסטרטגית ארוכת-טווח החותרת להחליף את מדינת היהודים בישות מדינית אחרת. את הגישה הראשונה של חיסול בשלבים מייצגים ההסדרים הכושלים של אוסלו, פינוי עזה וכל השאר;
5 ומייצגים אותה פתח ואבו-מאזן. את השנייה, זו של המאבק המזויין המתמשך, מייצגים חמאס ותומכיו. כל הגרסאות חותרות לתיקון עוולות ה"נכבה",
6 משמע: חיסול ישראל, ולכן אינן יכולות להיות בסיס להסדר. על ערביי ישראל להפנים זאת אם חפצים הם להיות אזרחים במדינת ישראל.
האמת היא שישראל הגיעה למהומות האחרונות בלתי-מוכנה. הקרע הפוליטי הפנימי במגזר היהודי הוביל למשבר משילותי ומקשה גם עתה על התעשתות מהירה, ביטול חד וחלק של מרבית הישגי חמאס ודיכוי המהומות. אותו קרע הוא סיבה חשובה גם להישגים ההתחלתיים של חמאס בלחימה, אולם משום שנחשף נזקו "מוקדם מדי", הוא גם בגדר אזהרה חשובה שמשמעותה היא שבניהול האינטרסים הלאומיים הבסיסיים של ישראל אין מקום להבחנה בין פרגמטיזם לאסטרטגיה - שתי הפנים של אותה הוויה.
האסטרטגיה חייבת לבנות את הכלים והתכנים המבטיחים את קיומה של ישראל ולדחות על הסף את סיפורי-הסרק של "הנכבה". הפרגמטיזם חייב לספק את התשתית לקיום בצוותא ללא אלימות על יסוד תפיסה אסטרטגית אחת משותפת ומגובשת. מרכיב חשוב שאמור להבטיח איסור זה באופן חד וברור הוא התניית האזרחות הישראלית בחוק יסוד - ליהודים ולערבים כאחד - בשותפות אמת ונאמנות חד-ערכית למדינת-ישראל כמדינת הלאום היהודי, ללא שום תנאים והקלות. אי-קבלת התנאי או אי-ציות לו יחייב מניעת או שלילת האזרחות הישראלית
8 ופעילות עויינת נגד המדינה - תוביל לגירוש ממנה ללא זכות חזרה.
9 