בהכרזתו של גנץ שיש למנוע את מצעד הדגלים בירושלים יש משום צעד ענק בכוון לשמאל ההזוי, שהביא עלינו את אסונות יום הכיפורים, מלחמת לבנון ה-2, האינתיפאדה ה-2 ושאר הכשלים שמקורם בהתבוננות מזוגגת, ישנונית ונרפית במציאות המזרח-תיכונית ההפכפכה. משקפי גנץ אינם רק "ורודים להכעיס", הם גם מניעים ומעוררים את הרוחות הרעות של חילוקי הדעות ו"הכסח" הפוליטי הלעומתי שעליהם דיבר בימים האחרונים נדב ארגמן ראש השב"כ.
בעקבות מבצעים קודמים שכשלו בעזה, במידה לא מבוטלת באשמתו הישירה בשל ניהול ישנוני, חסר-מעוף וחסר תעוזה - מבקש הוא עתה למסמס גם הישגי מבצע "שומר החומות"?! נראה שגנץ מאמץ את שיטות נתניהו: מקיף עצמו בקיר אטום מפני הצרכים האמיתיים של ישראל, בעיקר מבית, ופועל למיצובו הפופוליסטי בראש גוש השמאל ההזוי על גלי הפופוליזם של הפרקטיקליזם - צרכי גנץ והשמאל לפני צרכי המדינה ורצון הציבור.
דברי אלה יביאו בוודאי לתגובה נרגזת מצד אנשי שמאל מובהקים, שלדידם האיום העקרי שנשקף מנתניהו היה שיפעל בסופו של יום להחלת החוק הישראלי על איו"ש ברגע של חולשה או הזדמנות. משנראה שעומדת לקום ממשלה חדשה, שבה תהיה לשמאל בראשות גנץ זכות וטו על מהלכים לאומיים מובהקים כסיפוח איו"ש, חותר הוא עתה להישג כפול: להשתלט על השמאל ולהוביל את "מחנה השלום" חזרה אל הדרך-לא-דרך הישנה של "אוסלו". אפשר שתהיינה סטיות טקטיות מן המסלול הישן, אבל הכיוון הראשי מתחיל להתבהר. ממשל ביידן מזה, חלקים באירופה הצבועה מזה ואיומים אמיתיים ומעושים, ינווטו את מצב הרוח הלאומי בישראל לעבר "תרגיל מסריח" חדש בהנהגת השמאל ההזוי והפוסט-ציוני.
להערכתי, גנץ ברק וחבריהם ב"עבודה" (או שרידיה) טועים. הגלגל הפוליטי עשוי להתהפך עליהם מהר מאוד, אם יתברר ששוב חזרו לשיטת "האיתרוג" של ימי שרון ואולמרט. אם יחוש הימין, שהוא כיום רוב ללא עוררין בציבור היהודי בישראל שמנסים שוב להוליכו שולל בשאלות יסוד הנוגעות לאופיה של המדינה והתוואי הסופי של גבולותיה, תיפול לאלתר "ממשלת השינוי", ותקום במקומה ממשלת "ימין"-"ימין" מלא, אולי אפילו להוותם, בראשות נתניהו עצמו.
"ממשלת השינוי" אינה מוקמת בכדי לוותר על ארץ- ישראל; היא קמה כדי לאפשר את ייצובה ומיצובה של מדינת היהודים מבית ומבחוץ בעמדה משופרת, התואמת את צרכי הפנים של הציבור ואת מלוא יכולותיה להתמודד עם איומי החוץ. כניעה לאיומי החמאס היא ההפך הגמור מהתמודדות כזו, כשם שהדישדוש בקידום יחסי החוץ באזור הם ההפך הגמור מ"סל ההזדמנויות" שהעמיד נתניהו לרשותה. עמדתו של גנץ, משרתת מטרה הפוכה להמלצתו של נדב ארגמן, בהציגה עמדה פרובוקטיבית החותרת תחת יסודות הריבונות של ישראל, במענה נפסד לאיומי החמאס. אם מנסה גנץ לחבל בממשלה זו עוד בטרם הושבעה, הוא בדרך הנכונה. אם מבקש הוא לחזק אותה, מוטב "יקפיא" את תבונתו המדינית-פוליטית המפוקפקת לפחות עד לאחר ההשבעה.
לאחר ההשבעה יחל עידן שונה, שבו כל חבלן פוליטי יזוהה במובהק ע"י הציבור ללא שום קושי. כל מי שיחבל בפעולת הממשלה, יוליך כמעט בהכרח לבחירות "חמישיות" והציבור יוכל לבוא עמו חשבון באופן אישי ומפלגתי גם יחד.