X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
X
יומן ראשי  /  יומני בלוגרים
לאוויר היה ריח חריף, צורב, של בשר צלוי, כורכום וטעם מלוח, מדגדג בתערובת באשה של דגים מתים שנפלטו לחוף. התעטשתי המון פעמים וזה הצחיק אותי
▪  ▪  ▪
הולכים למסיבה... [צילום: ריממבר צלמים]
סמרטוט אדום
האם גם הוא נחשב בעיני עצמו קורבן של נסיבות? השערוריות, המאסרים, החשיפות בעיתונים, עדי המדינה הנערמים, כתבי האישום, היו כמו נפנוף סמרטוט אדום מול השור. הוא ראה בעיניים כלות איך פקידונים מתחצפים, עולבים בבית-אבא, משמיצים את לשד עצמות משפחתו בכל מקום ציבורי, וממול קיימת שתיקה רועמת של מטה המשטרה ומערכות המשפט.

היא ממשיכה בדבריה. לא שמענו מהבחור הזה, התלמיד של הפעטער. הוא לא התקשר כמו שאימא חשבה. בעצם עוד הבטחה מדומיינת שהופרה. התלמיד הזה קוטלג כחבר שלך, אבא... בינתיים מוישה המשיך להציק. כשהוא בא לבקר בבית, ואימא הגישה לו קפה ופרוסת עוגה, ראיתי שהיא מוכנה לטפטף רעל לתוך הספל שלו. לאם לא אכפת ללכת לבית סוהר, היא פחדה שהמשפחה שלו תנקום בי, או בך. מוישה אמר לה פעם, אני טיפוס שרוצה להצליח או להיכשל בכל מחיר, כי אני בעצם ריאליסט.
מה זה כל מחיר? אימא שאלה אותו.
כמו שדדו אלעזר אמר ביום כיפור, הוא גיחך, לשבור להם את העצמות...
קצבים בשידור חי?
אם צריך, כן. זה גם מצטלם טוב בפרסומות, הוא ענה בצחוק.
חשבתי שאולי זה הריח שלי, כמו בסיפור 'מאה שנים של בדידות', שמושך פרפרים ועש לילה ולכן החלפתי הוספתי חומץ לבושם, לא החלפתי חולצה. אחר-כך הפסקתי להתאפר, לעסתי שיני שום, עשיתי מעצמי מכוערת וזה רק הצחיק אותו. הפסקתי לצחצח שינים ולהתקלח כל יום עד שגיליתי שזה בכלל ביטוי למצב הרוח השפוף שלי ולא טקטיקה של מהלך מלחמתי מתוכנן. הוא פשוט סימן אותי בשתן שלו והשתן שלי נבלע, בטל בשישים, לא מפריע. הפכתי להיות הצל שלו.
עדין לא שמענו מהבחור של ברוריה שאולי הכיר אותך, אבא. מצאתי את אימא מלאה דמעות והפסקתי לדבר בקול רם על הצרות שלי. התחלתי לחלום על אביר מסתורי, אפל לחלוטין, שיציל אותי. אימא הלכה לדבר שוב עם ברוריה, להתחנן, וחזרה מודאגת.
בינתיים המשפחה שלו בתל אביב הסתבכה במשהו וכמה מבניה נעצרו לפתע על-ידי סוכני משטרה. בעיתונים הופיעו ידיעות שגילו טפח מעסקיה המפוקפקים, גם שמו של בצלאל מזרחי המכובד השתרבב בין הכותרות. זו משפחה שלכאורה שלחה רוצחים שכירים לחסל את יריביה 'הצרפתים' בנתניה. בחדר מדרגות של בית דירות יוקרתי מול הים התפוצץ רימון. לפי העיתונים ודוברי משטרה שהופיעו בטלוויזיה זו משפחת פשע שעוסקת בהברחות, בזנות, בפרוטקשן. לפתע התחילו לזמזם גם ברחוב פזמון חוזר על 'פשע מאורגן'.
תמונה של הדוד האיום שלו עטוף בטלית בגודל מעילגשם וכיפה בקוטר צלחת מעופפת עם אגרופים אזוקים הופיעה שוב ושוב בהבזקי מהדורות החדשות. כאילו נשבר מעגל קסם שאפף את המשפחה והמשטרה החדירה פנימה אצבע ופוצצה בלון ענק. קצין משטרה גאה, נלהב ואולי חסר ניסיון, הודיע בישיבת ועדת הכנסת שהם מבטיחים לחסל את 'הפשע המאורגן' לתמיד. הצבא מבטיח לנו שיחסל את האויב בחוץ, המשטרה - את האויבים בפנים. זה נותר תמיד בגדר הבטחה, וזה תמיד הכי מפחיד, כי אז אתה חש שיש ממש צרות חמורות בשטח...
סוללת עורכי הדין המצוחצחים של המשפחה הודיעה לעיתונות ולטלוויזיה שנערך מסע פופוליסטי מתוכנן בקפידה של המשטרה להתנכל לאנשים חפים מפשע שלא הוכחה אשמתם וגם לא תוכח. מדובר במסע צלב נגד משפחה מסורתית, שומרת חוק, והם יוכיחו זאת בכל צעד ושלב בבית המשפט. הדוד הזה הבהיל את אימא כי עורכי הדין שלו היו בחלקם שרים לשעבר, בחלקם לעתיד. אימא שוב נסעה לדבר עם ברוריה. שוב הצעתי לה שאולי 'נספר לאבא', והיא נפנפה אותי בהתרגשות, נכלמת.
אור הזרקורים ששטף את עסקי משפחתו רק הגביר במוישה את התאווה לנצח. אפילו כשהדוד שלו שהה במעצר, נכנס ויצא בשערי בית המשפט כמו בדלת מסתובבת של הילטון, הסתובבו ברחוב, דווקא ליד הבית שלנו, אנשים מוזרים שנראו אדישים לחלוטין. אימא הייתה בטוחה שאלה מלאכי חבלה. הצצתי מהחלון ואחד מהם חייך, נגע באוזן שלו, וזה דווקא עורר בי תקווה, לא חשד, שבעצם לא מדובר במומיה. למוישה לא הייתה אופציה של ויתור או פשרה או נסיגה כי אבירות-לב היא מאמץ עצום דווקא של שרירי קליפת המוח, לא של בית החזה. הוא זיהה שאני דועכת והציע שניסע מיד אחרי הצבא לטיול באמריקה. מציעים לו לעשות תואר בהרווארד, ועכשיו, בעקבות הפרסומים השליליים, זה בהחלט עומד על הפרק. הוא אמור להשתחרר, לאחר שנתיים קבע, ושקל, מצד שני, לחתום שנה נוספת רק כדי להיות שם בשבילי, לעודד אותי לפסוע אט-אט לעבר החיים הטובים שהוא מציע. התחילו שוב אותם כאבי בטן רצחניים ששיתקו אותי בשביעית כשהפסקתי לאכול. אימא התפתלה בלילות ושמעתי את החריקות שלה. היא הייתה מבוהלת.
האם גם הוא נחשב בעיני עצמו קורבן של נסיבות? השערוריות, המאסרים, החשיפות בעיתונים, עדי המדינה הנערמים, כתבי האישום, היו כמו נפנוף סמרטוט אדום מול השור. הוא ראה בעיניים כלות איך פקידונים מתחצפים, עולבים בבית-אבא, משמיצים את לשד עצמות משפחתו בכל מקום ציבורי, וממול קיימת שתיקה רועמת של מטה המשטרה ומערכות המשפט. האוויר, וגם האווירה, היו רוויים בוז ורוק. משטרה, הוא אמר לי, זה כמו הגולם מפראג. אין לו שום רצון בראש, רק בשרירים. מישהו ניצב מאחורי הדחליל העצום הזה, מזיז את ידיו ורגליו כדי להבריח את עוף השמים. מערכות המשפט, הוא הסביר לאימא, כמו גם משרדי ממשלה, ניזונים ממסורת ארוכה של הסוואה ומיסוך, כישלון רודף כישלון... אתה בעד אנרכיה? שאלה אמא. מוישה השתולל בפנים ונשך את שפתיו. עיניו נעשו צהובות. לא, הוא התאושש ומרח חיוך, רק שמנהיגים עלומים מפעילים עלינו מניפולציות ללא הרף בתקווה לשרוד עוד שעה, עוד יום.
'קפצנו', ערב שישי אחד, למועדון יוקרתי בתל אביב. מוישה רצה לשדר שאצלו העסקים כרגיל. זה היה מועדון שכל קרפדות המי-ומה שורצות בו לסירוגין וחילופין. הרבה חילופין. שם מסתובבים גם החברים הטובים והמסוגננים שלו, כאלה שבראש המהוקצע שלו. בני משפחה ממש לא מתקרבים לשם כי כך דרש מהם, כדי לא להעכיר את האווירה, כדי שתישמר יוקרה נוצצת של עשירון עליון עם ליטוף של דיילות אוויר ודוגמניות אווירה. הוא רצה לפייס אותי, להלהיב אותי בעולם של מפורסמים. אני רציתי לישון, לשים את הראש על הכרית במיטה שלי, להקשיב לאימא אחת ויחידה שחורקת בלילות מדאגה. אבל לא הייתי שלילית כי פחדתי מגל משתק נוסף של כאבי בטן. בנסיעה לשם הוא הציע לי לשיר עם הזמר המפורסם שמופיע בדיוק בחצות. אני זוכרת את שמו כי אימא משמיעה אותו ללא הרף. הוא יקליט בשבילי את המופע כדי שאפתיע את אמא. הגענו למגרש חניה גדול וזה היה ליד הים, אולי ביפו, אני חושבת, כי שמעתי מרחוק המון קללות בערבית.
לאוויר היה ריח חריף, צורב, של בשר צלוי, כורכום וטעם מלוח, מדגדג בתערובת באשה של דגים מתים שנפלטו לחוף. התעטשתי המון פעמים וזה הצחיק אותי. חשבתי שזה יכול להיות תירוץ טוב להתחפף משם בהקדם. המלווים שלנו נסעו במכונית אחרת והם המתינו לנו בחנייה שנצא. הם ליוו את בבת העין לכל מקום. המשפחה שלו התגוננה בכל החזיתות. מוישה העלה חשד שיש התארגנות של כנופיות עוינות בעולם הפשע להוריד את אביו ודודו על הברכיים רק מפני שהם נאבקו כל חייהם למען אמת וצדק. הוא חזר על מה שהעיתונים העתיקו מפי עורכי הדין המשוכללים. הוא מעולם, כך אמר לי, לא התעניין בעסקי המשפחה כי זה שיעמם אותו. הוא מדען, בעצם, ונמצא מחוץ לתחום, לא משתפים אותו ולא מדברים אתו על עסקים. גם המשטרה יודעת שהוא מחוץ למשחק. מעולם לא הטרידו אותו ולא עקבו אחריו. הוא כבשה לבנה וטהורה וכרגע הוא משרת את עם-ישראל במסירות...
אמא סיפרה לי שראיתם את הסנדק עם מרלון בראנדו בקולנוע. כשנחשף ראשו של הסוס במיטה היא הוצפה חרדה מצמיתה והקיאה על השמלה שלה ועל המושבים. כשיצאתם היא אמרה לך שיותר לא תביא ילדים לעולם. עכשיו, עם הפרסומים בעיתונים, שוב נתקפה באותה תחושה מחליאה. אם זה כך, למה שתניח לך להסתובב רחוק ממנה בעולם? לי הייתה שוב תחושה שאתה מתבונן בי ומחייך ומיד הסתובבתי. ממול היה דוכן נייד מואר שהפיץ ניחוח של שווארמה. פתאום צבט אותי רעב. ריח של עמבה כמו תרסיס מערפל חושים ריחף סביב וקרץ. זה מה שאימא כל-כך אוהבת, למזוג לעצמה עמבה מנחמת על השווארמה, להספיג את הפיתה בהפתעות טעימות. פתאום חשתי שאני לא בודדה, שיש לי אימא ואבא, שאני נמצאת בתוך מסגרת הדוקה, מחשקת, של משפחה, מה שלא היה לאימא כשהיא התבגרה לתוך החיים. אני לא הולכת להפסיד את עצמי במלחמה, חשבתי. אמרתי לו, בא לי מנה שווארמה, פתאום מתחשק לי לאכול. וחשבתי שוב, אני לא הולכת להפסיד את עצמי במלחמה מחורבנת עם אידיוט-פסיכי.
עמדו שם כמה ילדים קטנים שנראו שובבים ורציתי לדבר איתם. אחד מהם, נגע באוזנו וזה ממש הדליק אותי כי הוא שלח לעברי מבט מוכר. הם נראו לי שיא הקלילות בעולם, כל העליצות והחופש שאפשר להעמיס על סקט-בורדס, לעוט ולשעוט בין מעברי חצייה עם תרמיל גב שמותאם גם למושב אופניים. לא הייתי מופתעת אם הם היו שולפים עפיפונים ומטיסים אותי איתם לעננים. במועדון, וגם ברמקולים שעל קיר החזית לאורך החניון, רעמו והרעישו הרמקולים כמו בהפגזה של תותחים והפיצו את שמו של הזמר הממלכתי-לאומי שאימא כה אוהבת. אפשר היה לחוש בהדף האוויר שהם חוללו, רציתי להתרחק מהרעש. הלכנו לכיוון הקיוסק המואר בקצה מגרש החניה והמלווים הלכו בצד, צופים מרחוק. התימני מאחורי הדלפק קלט אותי מיד ואמר, את עם הרבה עמבה, נכון? זה הפליא אותי. ומה עם קצת בצל? לא אכפת לי, צחקתי. רק שלא תבכי לי פה, הוא אמר וקרץ.
ואז אחד הילדים שהיו בסביבה הצוהלת התרומם מעט מהמושב וקרא לי בשמי. זה הבעית את מוישה והוא הסתובב בתנועה חדה. אבל הילד כמו לא הבחין בו. התקרבתי עוד קצת וראיתי שזה אולי איש מבוגר, גרום, רציני, עם עיניים ממוקדות, בממדים של נער. לא היה לו גיל והפרצוף שלו היה חלק, עשוי מגומי מתוח. הייתה לו שן זהב מהבהבת בפיו והיא צחקה לעברי.
המשך יבוא
[חלק א']

תאריך:  10/06/2021   |   עודכן:  10/06/2021
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
 
תגיות מי ומי בפרשה
 בצלאל מזרחי
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עידית קינן
תיאטרון "מלנקי" מעלה את ההצגה "אמוק", עיבוד לספרו של שטפן צווייג, דרמה פסיכולוגית מסעירה שבמרכזה טירוף אהבה קטלני    אמוק הוא סיפור על תשוקתו הסודית והאומללה של רופא לאישה מסתורית ויהירה המעבירה אותו על דעתו, משכיחה ממנו את כל כללי האתיקה וממלאה את נפשו ברגשי אשם עד שאינו יכול להכילם עוד
יוסף אליעז
כיפת ברזל וכיפת כסף (שחורה)    שלושת הצדיקים לא שירתו כלל בצה"ל אך נהנו מהגנתם של חיילים מהמגזרים האחרים, שגם הקריבו את חייהם או שלמותם הגופנית, כולל משירותו של בנט בסיירת מטכ"ל
רועי אורן
חשוב לקרוא ספרים ואני מקווה שעד המשבר הבא נחזור לספריות ולחנויות הספרים ופעם אחת נדמיין שאנו בזמן אחר ובמקום אחר
צבי גיל
המדיה הליברליים בישראל לא זוכים לדריסת רגל בביטאונים הלאומניים או החרדיים כפי שדעות לאומניות וחרדיות מוצאות ביטוי בענפי התקשורת הדמוקרטית-ליבראלית
אלון קוחלני
לשכת עורכי הדין של ניו-יורק פרסמה הנחיה המנחה כיצד להעמיד לדין קציני הציות    קציני ציות במגזר הפיננסי יכולים להיות אחראים באופן אישי לכשלים בתחום הציות ואף לגבי הפרות שכעקרון צריכות להיות מכוסות על-ידי פונקציה זו
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il