מאז הפרעות בלוד קשה לי להירדם והתחלתי לקחת כדורים. לאחרונה יש לי גם חלום מוזר שחוזר כמעט בכול לילה. אדווה אומרת לי שזה טבעי אבל היא טועה. אני יודע שאני בפוסט טראומה. "קחי אותי לדוגמא" אני מטיח באדווה בלהט הוויכוח בינינו והיא עונה לי "בשום פנים ואופן לא לוקחת אותך". יש לך את זה בפחות מעליב? אני מוחה. גם היא לדעתי לא ממש מאוזנת. גם היא עברה טראומה וגם אצלה ניכר השינוי. אני רואה את זה אצלה בעיניים למרות שהיא מכחישה. וזה לא רק שנינו. חצי המדינה בטראומה ממה שקרה. אומנם לא הותקפתי פיסית, בקושי ראיתי כמה סרטונים בפייסבוק אבל אפילו זה הספיק. המראות חלחלו לתוכי ועכשיו הכל חוזר אלי בלילות.
בחלומי אני באמצע אולם ענקי, יושב ליד שולחן. מאחוריי קיר לבן ומלפני חלל אין סופי. החדר מואר ורק השולחן נחבא בצל. שקט כל כך שאני שומע את הלמות ליבי. לפתע אני מבחין בגבר מזוקן לבוש במדי דאעש שמנופף בחרב ומתקרב אלי. האיש צועק "אללה אכבר". ברור לי שהוא רוצה לרצוח אותי, שזה אני או הוא. הוא כל כך קרוב שאני יכול להריח את הזיעה שלו. מאי שם מופיע על השולחן רובה צלפים. אני מרים אותו, מכוון, סוחט את ההדק, יורה למרכז החזה והוא נופל. אני מרגיש הקלה מיידית. זו הייתה הגנה עצמית אני מעודד את עצמי, אבל כמה דקות אחר כך אני מבחין בשני חמושים נוספים שמתקרבים אלי. אני שולף טלפון ומחייג 100: אין קול ואין עונה. החמושים כבר קרובים, הולכים בנחת לעברי ומצביעים לכיוון השולחן. אני לא בטוח מה כוונתם אבל ליתר ביטחון אני מרים את הרובה שיראו אותו.
אני שומע אותם מדברים ביניהם ערבית ומתמלא פחד. יש בי התלבטות קטנה, אבל היא מסתיימת כשהם מתחילים לרוץ לעברי, שולפים סכינים ומנופפים בהם לעברי. זה עכשיו או לעולם לא, אני יורה על הימני והוא נעצר. מכוון על השמאלי ומנטרל גם אותו. עכשיו יש לי תחושה לא נוחה. מבחוץ אני נראה רגוע אבל בפנים אני נסער. "תראי אדווה" אני אומר לעצמי. אני אחד והם שניים. לימדו אותנו שחיי אדם הם דבר קדוש, מדוע שחיי שלי יהיו חשובים מחיי שניהם? באיזה זכות אני הורג אותם אפילו בחלום? ואפילו אם נניח שחיי אחד שווים יותר מחיים של שניים, מה עם שלושה או עשרה? אפוא היחסיות נגמרת? אפוא נגמרת הגנה עצמית ומתחיל רצח? אפוא עובר הגבול בין מוסרי ללא מוסרי? אולי בכלל היה עלי להניח להם להרוג אותי?
זה מחזיר אותי אחורה כמה שנים. ביקרתי עם קבוצה מאורגנת בפארק נגורו-נגורו שבטנזניה. כששאר החברים בקבוצה האזינו למדריך. מחשבותיי נדדו ודמיוני הפליג למרחקים. בדמיוני, ראיתי את עצמי יורד מרכב הספארי לעשות את צרכי ופוגש בשיחים קרנף נדיר ומסוכן. הקרנף הענק התקדם לעברי וגם אז שלפתי מולו רובה ציידים. עמדנו זה מול זה החייה האימתנית ואני הקטן. רגע לפני שלחצתי על ההדק, יצאה מתוכי בת קול שאמרה "אסור לך לירות ויהי מה". "אנשים כמוך", המשיכה בת הקול, "יש מיליארדים ומותך לא יהיה אבידה גדולה לאנושות. "לעומתך הקרנף הוא יצור נדיר ויקר המציאות. גורל הגזע הקרנפי כולו מונח על כתפיך". למזלי הקרנף נסוג ואני נשארתי בחיים. כשחזרתי לקבוצה, החלטתי ביני לבין עצמי שלעולם לא אהרוג קרנף ואכן עד היום אני עומד בהבטחתי זו.
פתאום אדווה יושבת לצידי. היא מחייכת ואני מרגיש רטט של התרגשות, שמח שהיא אתי. אבל לפני שאני מחייך חזרה אני מבחין בעשרות חמושים נוספים מתארגנים בקצה האולם. לאדווה ולי יש קשר טלפתי. אני מסביר לה בלי קול מה קורה ושהם באו להרוג אותנו. אדווה מבינה ומחפשת דרך מילוט אבל אין כזו. אדווה מפוחדת. אדווה רוצה לחיות, ואני רוצה להציל אותה. תציל אותי ותציל את עצמך היא זועקת לי בטלפטית ואני נמלא ביטחון. לוקח את הרובה מעביר לאוטומט ומרסס מימין לשמאל וחזרה עד שכולם על הרצפה. דם משפריץ באוויר ונשפך על הריצפה והקירות. דם מכתים את נעליי ודבק לשערי ולנשמתי. אני מרגיש בחילה וחולשה. כל גופי מיטלטל ואני מאבד את ההכרה ומתעורר באולפן ערוץ 12 וחצי.
מראיינת מלוכסנת מבט צולבת אותי במבטה ושואלת. איך זה להיות רוצח המונים? רוצה לנצל את ההזדמנות ולהתנצל? יש לי כל כך הרבה מה להגיד, אבל לפני שאני מספיק להגיד חצי משפט, ארבעה מיושבי האולפן מתנפלים עלי, מתפרצים לדברי ומדברים יחד אתי. אני שומע שמישהו אומר להם באוזניה אל תתנו לרוצח הפשיסט לדבר. פניה של המנחה מתעוותים. החצי הימני מחייך והשמאלי רושף משנאה. בחמת זעם אני קם מהכיסא ותולש את המיקרופון. אתם... אתם... אני מנסה, אבל אף מילה לא יוצאת לי מהפה והמיקרופון ממילא מנותק. אני מתעורר רואה שאמצע הלילה ולוקח עוד כדור.
