לאחר שהקדיש את חודשי כהונתו הראשונים לטיפול בבעיות הפנים הרבות בארה"ב, בדגש על מיגור הקורונה, קידום הכלכלה והידרשות לבעיות חברתיות, ב-16-9 ביוני ערך הנשיא ג'ו ביידן את ביקורו הראשון מחוץ לארה"ב - באירופה. במהלך הביקור ביידן השתתף בכינוס המדינות המתועשות (G7), בכינוס נאט"ו וכן נפגש עם מנהיגי האיחוד האירופי. בסיום הביקור נועד ביידן בז'נבה עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.
במאמר שפרסם ערב הביקור הכריז ביידן, כי מטרתו היא להוכיח מחדש את מחויבותה של ארה"ב לבעלות בריתה ושותפותיה ולהדגיש את יכולתן של דמוקרטיות לעמוד באתגרים ולהרתיע איומים של העידן החדש. ביקורו של ביידן התקיים כשברקע ארבע שנים טראומטיות מבחינת השותפות הטראנס-אטלנטית, הצורך בשיקום האמון בין השותפות בה, וחשש המקנן באירופה, כי בתום ארבע שנות כהונתו של ביידן המצב עלול להשתנות שוב.
נראה, כי ביידן השיג את היעד הראשון שהציב לעצמו - להתחיל ברגל ימין את המסע לשיקום יחסיה של ארה"ב עם אירופה ולחדש בריתות עם בעלות ברית, ובעיקר להמחיש קבל עם ועולם, כי התנהלותו שונה מזו של הנשיא דונלד טראמפ וכי בהנהגתו ארה"ב שבה לעמדת הובלה.
בראיית ביידן, האמון ההדדי ושיתוף פעולה עם "בעלות ברית הרואות את העולם מבעד לאותן עדשות כמונו", הם תנאי בסיסי להתמודדות משופרת עם אתגרים חוצי גבולות, ההולכים ומחריפים, וביניהם מגפות, משברים כלכליים ושינויי אקלים. ואכן ניכר, כי ככלל, המנהיגים האירופים מביעים שביעות רצון מהשיח שהתפתח בינם לבין ביידן במהלך המפגשים עימו. אף אם לא ניתן היה לפתור את כלל חילוקי הדעות בינם לבין הממשל האמריקני במפגש אחד, גם מבחינתם המפגשים היו מוצלחים.
נותרו מחלוקות בין צידי האטלנטי
עם זאת, עדיין נותרו מחלוקות בין ארה"ב לאירופה לגבי סוגיות סחר וכלכלה, וכן המאבק בשינויי האקלים. על הצדדים יהיה לפתור מחלוקות אלה בהישען על רצון טוב, כזה שהופגן בעת ביקורו של ביידן. בהקשר זה, בולטת הנכונות של שני הצדדים - לאחר שנים של עימותים, תביעות הדדיות והטלת מכסים כוללת בשווי של יותר מ-12 מיליארד דולר - להגיע לפשרה בעימות סביב סובסידיות לא-חוקיות שניתנו לתעשיית התעופה שלהן, בואינג בארה"ב ואיירבוס באירופה.
כמחווה של רצון טוב כלפי הקנצלר אנגלה מרקל, שותפה מרכזית למימוש יעדיו, הממשל הביע לאחרונה נכונות להשעות הטלת סנקציות נוספות על גרמניה (שהוטלו במהלך כהונתו של ממשל טראמפ) בהקשר לפרויקט צינור הגז "נורדסטרים-2", שאמור להכפיל את אספקת הגז מרוסיה לגרמניה. החלטה זו ספגה ביקורת מצד אוקראינה, פולין והמדינות הבלטיות, המתנגדות נחרצות לצינור, וכן מצד מחוקקים רפובליקנים ודמוקרטים.
בראייתו של ביידן, על שיקום יחסי הממשל עם בעלות בריתו וחזרת ארה"ב לעמדת הובלה לתרום לקידום היעד המרכזי של הממשל: גיוס המדינות ליישור קו עם ארה"ב בהתמודדות עם האתגר האמריקני מספר אחת כיום – סין, ובנוסף לגיבוש גישה משותפת מול רוסיה. נראה, כי הממשל הצליח להנחיל את המסר שלפיו הרציונל להתמודדות עם האתגרים המרובים והמורכבים, הוא היכולת של המדינות הדמוקרטיה להתמודד יחד מול משטרים סוררים (אוטוריטריים). הללו לא זו בלבד שהם מאיימים על הסדר העולמי שאותו גיבשה והובילה ארה"ב מאז סיום מלחמת העולם השנייה, אלא אף מנסים להחליפו.
סין היא אתגר לדמוקרטיות
ההודעות המשותפות בשלושת המפגשים - G7, האיחוד האירופי ונאט"ו - מחדדות את המסרים המשותפים מול סין. בולטת במיוחד ההודעה שנמסרה בסיום מפגש חברות נאט"ו, שאמנם אינה מגדירה את סין כ"אויב", אך קובעת שהיא "אתגר ביטחוני מערכתי" מול הסדר העולמי. לאחר שסין לא הייתה בעבר במוקד סדר היום של הברית הטרנס-אטלנטית, מודגש כעת בהודעה, כי "השאיפות המוצהרות של סין והתנהגותה האסרטיבית מציבות אתגרים קבועים לסדר העולמי ולביטחון ברית נאט"ו". חברות האיחוד האירופי, בהפגנת התקרבות לעמדתו התקיפה של ביידן נגד סין, היו שותפות להכרזה משותפת נגד הפרות זכויות אדם ותנאי העבודה במדינה אוטוקרטית זו.
נראה, כי ביידן הצליח לשכנע את המנהיגים שעימם נפגש באתגר שסין מהווה עבור המדינות הדמוקרטיות. עם זאת, הצהרותיהם בעקבות המפגש איתו משקפות, כי לא כולם שותפים להגדרתו המחמירה של הממשל את האיום הסיני, ולפחות חלק מבעלות הברית עדיין ספקניות האם "מסע הצלב" האמריקני נגד סין אכן ישרת את האינטרסים הלאומים שלהן. השאלה עד כמה הן יירתמו מעשית להתמודדות מול סין, נותרה פתוחה. מזכ"ל נאט"ו, ינס סטולטנברג, הדגיש, כי האתגר המרכזי נותר רוסיה וכי אין בכוונת נאט"ו לנוע לכיוון אסיה, הגם שיש לעסוק באתגרי הביטחון הנשקפים מעליית סין. זאת, גם אם חלק מהמדינות החברות בנאט"ו מצויות בקשרים כלכליים עם סין.
מרקל אמרה בתום פגישת המנהיגים, כי סין היא יריבה במובנים רבים ובעלת ברית ברבים אחרים. לדבריה, אם מסתכלים על איומי הסייבר ועל האיומים ההיברידיים שהיא מציבה, כמו גם על שיתוף הפעולה שלה עם רוסיה, לא ניתן להתעלם ממנה ויש למצוא איזון מתאים ביחסים עימה. עדות לחילוקי דעות ניתן למצוא גם באפיונים השונים של סין בין ההצהרות של המדינות המתועשות לבין הצהרות נאט"ו: בפסגת המתועשות נמנעו מלהתייחס לסין כ"איום" ובמקום זאת דובר על "אתגר", ולעומת זאת, בהקשר לרוסיה קיימות הערכת מצב ומסקנות זהות בין ארה"ב לבעלות בריתה.
פגישת ביידן עם פוטין (בז'נבה), וגם פגישתו עם נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן (בשולי פסגת נאט"ו), שימשו אותו כדי להעביר מסר בדבר ההבדל בין דמוקרטיות למדינות סוררות. מול פוטין, ביידן הפגין אומנם יחס חיובי, אך כוונתו הייתה להבהיר את ה"קווים האדומים" של הממשל, במטרה שלא להגיע לעימות, ובה בעת להדגיש, כי חציית הגבולות מצד רוסיה תחייב תגובה אמריקנית.
לא להחריף את היחסים עם רוסיה
בדיווחים לתקשורת בעקבות פגישת ביידן-פוטין ניכר הרצון האמריקני להימנע מהחרפת היחסים, הנמצאים בשפל חסר תקדים. החלטות ארה"ב ורוסיה להחזיר את שגריריהן, פתיחת דו-שיח על אודות יציבות אסטרטגית וקביעת כללי משחק בתחום הסייבר – כל אלה מעידים על ניסיון לנרמל את הקשרים שנותקו. בכל מקרה, ספק אם רצונו של ביידן להחזיר ליחסי ארה"ב-רוסיה יציבות ויכולת לחזות מראש צעדים, יתממש עקב האינטרס המנוגד של פוטין.
ככלל, נושאי המזרח התיכון תפסו מקום שולי בלבד בפגישות שנערכו באירופה. פרט לסוגיית אירן וסוריה, בעיקר בקשר לבקרת נשק, לא עלו סוגיות נוספות ובכלל זאת הנושא הישראלי-פלשתיני. בולטת בהקשר זה הקביעה המשותפת לארה"ב והאיחוד האירופי, לפיה שני הצדדים מביעים את תמיכתם במגעים הנערכים בווינה לחזרת ארה"ב להסכם הגרעין עם אירן, כמו גם חזרת אירן לציות מלא להסכם. בראייתם המשותפת, ההסכם היה ונותר הדרך הטובה ביותר להבטיח, כי תוכנית הגרעין האירנית תישאר מוגבלת למטרות שלום וכי יישמר משטר הפיקוח על תוכניות גרעין.
הצלחתו של ביידן להטמיע בקרב בעלות בריתה של ארה"ב את המסר, לפיה בראיית הממשל סין היא האתגר המרכזי וכי הדרך המועדפת להתמודד עימה היא גיבוש קואליציות, מחייבת את הממשלה החדשה בישראל להערכה מחודשת את התנהלותה מול סין. בעיקר עליה להפנים את המסר שעבר כחוט השני במהלך ביקור ביידן, לפיו הממשל מצפה מכל בעלות בריתו לשתף פעולה מול איום מורכב זה על הביטחון של המדינות הדמוקרטיות. בהקשר זה, כמו לגבי נושאים אחרים ובראשם אירן והסוגיה הפלשתינית, נכון יהיה לקיים עם הממשל שיח דיסקרטי שיתבסס על אמון הדדי והבנה טובה של שני הצדדים את האינטרסים – המשותפים והמנוגדים כאחד.
