זה עתה התחלף השלטון, והשלטון הקודם כבר אינו מטיל צלו "על החוסים בְּצִלּוֹ", לפתע אלו חפצים לצאת אל השמש, אל האור. שלטון ממושך מדי עלול להמאיסו גם על תומכיו, ובעיקר אם השליט נמנע מלחלק די הטבות לחסידיו.
בממשל הקודמת כיהו שרים רבים ממפלגות אחרות ולשליט לא נותר אלא לקפח את אנשיו. למשל כמו לברקת, הפר הבטחה מפורשת למנותו לשר אוצר. כך גם רבים מנאמניו נותרו בצל, אף אם הצליחו מאוד בבחירות הפנימיות, כשהם חורקים שיניים. מרבית המינויים היו לפי הנאמנות והחנופה למנהיג ולגברת. ככל שהללו היו חסרי כשרון ויכולת. מינויים של אלו צרב את המוכשרים מהם "שאכלו את עצמם".
אנשי "הַגְּוָוארְדִּיָה הוותיקה", שהכירו צורת שלטון אחרת בימי בגין ושמיר, נטשו מזמן, בודדים נותרו חפויי ראש ממתינים לשינוי. וכשבא השינוי (המיוחל?) השתנו גם אותם "אנשי הצל", זקפו קומה ואט אט החלו להתמודד על מקומם הראוי בליכוד או מחוצה לו, והמצב יתפתח עוד בכיוון זה.
נתניהו לא היה היחיד שאחז בחוזקה בהגה השלטון ולא הסס לדרוס גם את אנשיו, או להתעלם מהם. דומה שכך נהגו בזמנו גם משה דיין ואהוד ברק ואכן שלמו בכסאותיהם. המצב הזכיר לי משל שנכלל בספר משלים שהוצאתי בזמנו, הגם שהוא מעט יותר מרחיק לכת [כך זה באוקיינוס] והרי הוא בפניכם:
הַכָּרִישׁ וּנְתִינָיו/יוסף אליעז
כְּרִישׁ-נָמֵר עֲנַק-מַלְתַּעַת
בַּמְּצוּלוֹת הֵטִיל חִיל וּפַחַד
טָרַף כָּל דָּג וְכָל פְּרִי-יָם
מִצְּלוֹפָח, סָרְטָן עַד לִוְיָתָּן
פָּתַח בְּטוּנָה וְקִנֵּחַ בְּתַמְנוּן
עַל בְּשַׂר דּוֹלְפִינִים הָיָה הוּא אָמוּן
גָּדַל הַכָּרִישׁ, הִגְבִּיר אוֹנִים וּמַחַץ
עַד בִּתְהוֹמוֹת שָׁלַט בֶּן-הַשַּׁחַץ
כָּל הַדָּגִים מִלְּאוּ פִּיהֶם בְּמַיִם
כִּי כָּלְתָה אֱלֵיהֶם הָרָעָה מִשָּׁמַיִם
הַכָּרִישׁ - אַדִּיר זָנָב וּסְנַפִּיר
פָּקַד עֲדָתוֹ, יוֹם לֹא הֶחֱסִיר
אַךְ נִרְאָה צִלּוֹ עֲלֵי-אֹפֶק
נָפוֹצָה הַדָּגָה מוּאֶצֶת דֹּפֶק
אַחֲרוֹנֵי הנִּמְלָטִים הָיוּ לְבָרוֹת
בִּבְשָׂרָם קֵיסָר-הַיָּם עָרַךְ כֵּרוֹת - - - - - -
עַל גַּלֵּי-גֵּאוּת בְּבֹקֶר סוֹעֵר
אֶל שׁוּנִית-אַלְמוֹגִּים בָּא כְּרִישׁ-הַנָּמֵר
מִדְּגֵי הַשּׁוּנִית סְעוּדָה חִישׁ טָרַף
וּבְעוֹד מַאֲכָלוֹ לְחִכּוֹ כֹּה עָרַב
נִתְפַּס הַכָּרִישׁ לְשַׂרְעַפֵּי הֲגִיגִים
וְעִם בּוֹא הַשֵּׁפֶל נִלְכַּד בֵּינוֹת אַלְמוֹגִּים
בְּשׂוֹךְ לֵיל הַסְּעָרָה הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה
הִכְּתָה בִּפְנֵי יָם עַד כָּל נֶפֶשׁ פָּרְחָה
הַכָּרִישׁ לָכוּד, לֹא יַעֲמִיק בַּמְּצוּלָה
הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה, אֶת בְּשָׂרוֹ אַט צוֹלָה
הֲיַחְזִיק מַעֲמָד עַד בּוֹא גֵּאוּת מַצִּילָה?
הֲתַעֲלֶה עֲנָנָה, תָּצֵל וְתַצִּיל בְּצִלָּהּ?!
עָיַף הַכָּרִישׁ, תְּנוּעָתוֹ
אַט חָלְשָׁה אַךְ אֲבוֹי לָהּ אֲבוֹי, לְאוֹתָהּ הַבּוּשָׁה -
סַרְטָן אֶחָד אֱוִיל, אַךְ אַדִּיר-צְבָתּוֹת
בִּבְשַׂר הַכָּרִישׁ צָבַט וְטָעַם, נֶהֱנָה מַעֲדַנּוֹת
אַט גָּחוּ מֵחוֹרֵיהֶם צְלוֹפָחִים וּדְגֵי-רְקָק
אֶל בְּשַׂר הַכָּרִישׁ נִזְעֲקוּ מִמֶּרְחָק
הִכָּה הַכָּרִישׁ בִּזְנָבוֹ הַכַּבִּיר לַשָּׁוְא
טָרְפוּ בָּאֲוִיר, נָקְשׁוּ מַלְתְּעוֹתָיו
עֵת נוֹכַח כִּי אָכֵן מַצָּבוֹ מַדְאִיג
פָּנָה וְשָׁאַל: "הֲכָךְ תַּעֲשׂוּ לַמַּנְהִיג?
אַיֵּה יִרְאַת הַכָּבוֹד, אֵי אֲסִירוּת-הַטּוֹבָה?!"
וּבְעוֹדוֹ שׁוֹאֵל - בֵּין נִיבֵי עֲדָתוֹ אַט גָּוַע...
-----------------------------
מוּסַר הַשְׂכֵּל? יֵשׁ:
1. מוּתָּר לְפָרְנָס הַשּׁוֹאֵף לְהַעֲצִים -
לָשֵׂאת עַל גַּבּוֹ, אַךְ לֹא בִּכְרֵסוֹ, קֻפָּה שֶׁל
שְׁרָצִים...
2. בִּשְׁעַת שֵׁפֶל, בֵּין אַלְמוֹגִּים -
אֵין הַשָּׁעָה כְּשֵׁרָה לְהֲגִיגִים...
3. לְמֶלֶךְ הַיָּם הַשּׁוֹלֵט עַל סַרְטָן וְדָגִים -
אָסוּר, בֵּין דְּגִיגִים, לַהֲגוֹת הֲגִיגִים...
4. שַׁלִּיט הַשּׁוֹלֵט בְּמַלְתָּעוֹת וְשֵׁן -
אַל לוֹ לְהִתָּפֵס לָכוּד אוֹ יָשֵׁן...
5. חֹק הַטֶּבַע, שֶׁכָּל מוֹשֵׁל יוֹדֵעַ -
הָעָם פּוֹרֵעַ בְּאוֹתוֹ הַמַּטְבֵּעַ
6. עֵת הַכֹּחַ נֶעֱלַם וְנָדַם
נִדְרַשׁ הָרוֹדָן לְשַׁלֵּם עַל הַדָּם
