מתה הבושה. חי נפשי ראיתי את ההלוויה בשידור חי, זו הייתה ההלוויה העליזה, הדביקה והמצחינה בחיי, חתני פרס המהדהדים אג'נדות של ארגון המתקרא זכויות, דמוקרטיה ושיווין, מקבלים ממי שהדהדו שנה שלימה את טענותיהם, מאבקם, בוקר, צהריים וערב, אות אבירות, אות איכות, אות הבושה. והשיירה עוברת.
נער הייתי וגם זקנתי. לפני כארבעים שנה שלחתי מכתב למספר דמויות מרכזיות בימין הממלכתי דאז, אחד מהם היה דן מרידור לימים מזכיר הממשלה, שר המשפטים ונסיך ליכודי מצוי אשר כמו כל הנסיכים בליכוד לאחר שנמשח בשמן זית זך, נמשח בזפת רותחת וחיפש לו קן אחר שיכיל את הוד נסיכותו.
המכתב מצוי ברשותי עדיין. תהיתי מדוע הימין אינו מצליח לייצר בתי תרבות ובהם סופרים, משוררים, הוגי דעות, ואנשי תרבות שיהיו עמוד האש לפני המחנה, כמו שהמערך השכיל ליצור עוגני תרבות רבי השפעה גם אם לא תמיד היו רבי משמעות. תשובתו של דן מרידור הייתה שפועלים בימים אלה ליצור במות ומסגרות תרבותיות של הימין. את התוצאה אנו חווים יום יום.
השמאל יודע מצוין לשלוט במרכזי העשייה של המדינה, למעלה משנות דור שהשמאל אינו בשלטון ועדיין עוגני ההשפעה שלו יצוקים בפלדה ואינם ניתנים לעקירה, הימין שלט לכאורה אך בפועל לא השכיל לבנות עוגני תרבות ומוקדי מחקר, השפעה, בוודאי לא כמו השמאל.
שרשרת הקיום של השמאל מתקיימת באופן רציף, עד לא מכבר סמוי מן העין, ובעיקר אפקטיבי באופן מעורר התפעלות. שרשרת הקיום מורכבת ממספר חלקים שהראשון בהם הוא המינויים של אנשי שלומנו המחויבים לתפיסת עולמנו באופן מוחלט, בפוליטיקה, במשפט, בתקשורת ובזרועות הביטחון לסוגיהן. כך לפחות הייתה המציאות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. החלק השני היה בהקמת מוסדות אשר יאכלסו את אנשי שלומנו בתרבות, בתקשורת הכתובה והמשודרת, החלק הבא היה הקמת ארגונים, עמותות, עם שמות מרטיטים בהן תתנוסס המילה דמוקרטיה, זכויות, שיווין, גזענות.
חלק נוסף היה, חלקם של מפריסי הפרסה, אלו העניקו לאלו פרסים, אותות, הוקרה, ציונים לשבח, עיטורים, החלק של המינויים באקדמיה, חבר מביא חבר מאותו הצבע מאותה שכונה מאותו מילייה, והשרשרת עבדה באופן מלא, הפוליטיקאי הגג, הארגון עתר, הבג"ץ קבע, הפרסים על אבירות המה ואצילות המו חולקו, תואר נוסף וכאילו יוקרתי התווסף על-ידי מחלקת מפריסי הפרסה. הנחלים זרמו בנחת לאתו הים, לאותו מונופול לאותה שיטה. השיטה לא יכלה להמשיך לעבוד במלא עוזה, העם התקומם נגד כל מה שסימלה שיטה זו, נגד כל מה שהיה ובכמויות מאותו הדבר.
העם בחר להחליף את השיטה, העם בחר בימין, העם ציפה לשינוי אמיתי. אם לא שינוי לפחות איזון. העם ציפה לפוליטיקאים מגוונים, לתקשורת בעלת מגוון דעות, למקבלי פרסים עם פרצוף אחר, לאנשים אחרים בבתי המשפט, לפרצופים אחרים באקדמיה, לארגונים ועמותות מסוגים שונים, אז ציפה.
הימין בכל שנות היותו בשלטון לא השכיל לבנות את העוגנים המשמעותיים והמשפיעים במדינה, השרים התחלפו האג'נדות, האמונות והערכים נותרו בחלק לא מבוטל מהמשרדים. פה ושם צצו התארגנויות של עמותות, ארגונים, המאזנים את הקיימים ברם, הייתה זו טיפה בים הערכים האחרים.
לאחר למעלה משנות דור הימין לא אוחז בהגה השלטון, וראו פלא, האוניה אפילו לא נטתה על צידה. הים אותו ים, הערכים אותם ערכים, העוגנים אותם עוגנים עד כי ניתן לומר כי מעבר להחלפת הצוות, רב החובל, הקברניט והמלחים הכל נשאר כמעט אותו הדבר, בית המשפט, הפרקליטות, התקשורת, האקדמיה, הארגונים והעמותות, מפריסי הפרסה ומקבלי האותות, העיטורים והתעודות, זרועות הביטחון יצאו מהמשחק הפוליטי ורכשו מעמד כמעט נטול השפעות פוליטיות.
למעלה משנות דור לא השכיל הימין למנות אנשי איכות ומצוינות בעלי דעות לאומיות במוקדי ההשפעה, לא השכיל הימין ליצור איזונים ובלמים, לא השכיל הימין להציב בכל מוקדי ההשפעה את האנשים המצוינים הנמצאים בכל תחומי העשייה. הימין מביט היום לפנים ולאחור, שמאל וימין ורואה כי העוגנים הרופפים הבודדים שיצר הם לכל היותר משב רוח מתכלה.
הימין לכשיחזור להחזיק בהגה האוניה חייב להתחיל לשלוט לא רק במשרדי הממשלה אלא במוקדי ההשפעה, עם אנשי איכות ומקצוע, אנשי תרבות וספר, אנשי משפט ותעשיה. העוגנים של 1948 מיום הקמת המדינה טרם החלידו, הימין חייב לשמן אותם בשמן לאומי ממלכתי.
