דיבוק נכנס בתשעה באב. לכל אורכה של ההיסטוריה הוא יום של פורענות היסטורית העושה שמות בעם היהודי, ואין נחמה אפילו באגדה כאילו בתאריך זה ייוולד המשיח.
בעקבות חורבן הבית בשנת 70' בחרה ההנהגה היהודית להפנות אצבע מאשימה כלפי האומה. היא זיכתה את האלוהים, ובמידה רבה אפילו את הרומאים, מאסון שריפת בית המקדש לפני 1951 שנים. אלוהים זכאי מחוסר אשמה, הרומאים מחמת הספק, והיהודים הורשעו.
רבי יוחנן בן זכאי וחכמיו לדורותיהם הבינו כי בלי נכונות להודות באורח מלא, שהיהודים נושאים במלוא האחריות לאסון, אי-אפשר להצדיק את חורבן הבית ולתבוע מהאומה להתמיד באמונתה ש"-ה' הוא האלוהים".
התוצאה ידועה. ביבנה החלו להמיר את העלאת הקורבנות בבית המקדש בפולחן הלימוד. קידשו את הלימוד. זה לא היה בדיוק תחליף רלוונטי, אבל הוא איפשר לעם היהודי לשרוד בעוד שאר עמי העולם הישן נכחדו. האות ההולכת ונכתבת הייתה חזקה ומועילה מן המזבח שבמקדש.
אך המרד שפרץ ב-66 היה טירוף. מחולליו התבססו על האמונה של הקיצונים כי הם עושים את רצון האל וכדאי להתעמת ולהתגרות באימפריה הרומית בשיא כוחה, ולגלות קוצר רוח מבית כאשר הסיקריקין שלפו חרבות קצרות לרצוח את מתנגדיהם הפוליטיים, וכל פשרה נחשבה לבגידה ונהדפה, ועם שלם נגרר אחרי קבוצות קיצוניות למרד מטורף בו גבר הזעם על השכל.
הם היו מנחם מנהיג הסיקריקין והכת הספק-איסיית שהתבצרה על המצדה וקודם לכן שמעון בר גיורא ושורפי מחסני המזון, כל השמות המתכנסים בימינו להצדיק את הקמת מאחזים בלתי חוקיים ולגדוע עצי זית פלשתינים בלי להכיר במגבלת הכוח. בתוך כך גם להתנכר לכל מצוות התורה באשר לזכויות הגר והזר אלא לדבוק בלשון מכוערת כלפי יריבים פוליטיים והאומה הפלשתינית השכנה.
ב-ט' באב 70 נשרף הבית ולא פסקה האש הזרה בלב יהודים רבים. רבי עקיבא ובר כוסבא (כוכבא) חידשו את הטירוף ו-65 שנים לאחר מכן, ממש באותו יום הלא הוא ט' באב, נפלה בית"ר ונחרשה ירושלים שהפכה בפי הרומיים ל"איליה קפיטולינה".
גם בעידן הציוני נמצאו יורשים לשתי מרידות הטירוף ההן. באחד משיריו היותר-יפים כתב משורר המשיחיים אורי צבי גרינברג משפט כה יפה וכה שגוי: "אמת תורת בר-כוכבא גם בנפול ביתר".
יפה, אבל אווילי. עם השקפת עולם כזאת החותרת לקרב מגע עם שכנים ומעצמות קיים חשש שניאלץ לחזור עוד ועוד אלת התוגה שבמגילת איכה הנקראת הלילה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, הייתה כאלמנה..."
