יש לי מחלוקת מהותית עם הימין הקיצוני. לא רק עם בצלאל סמוטרי'ץ שמביע דעות קיצוניות וגזעניות אלא גם עם ציבור המתנחלים בכללו. לצערי הוויכוח הלגיטימי הזה, מחלוקת לשם שמיים, בית הלל ובית שמאי, הביא קיצונים משני צדי המפה לחרף ולגדף אלה את אלה, והמשך האיבה הזאת עלול להוליד תוצאות חמורות.
לפיכך ציבור המתנחלים בכללו, ברובו המכריע, כמו זה השמאלי שזכה לנאצות מאוסות מתומכי הממשלה הקודמת, מורכב מאחים נאמנים, שווי זכויות וחובות.
על מה להחרימם, כפי שיש המצדיקים את ה-bds גם בקרב יהודים שמאלנים אנטי-ציוניים?
שאינם יורדים מהארץ? שמשלמים מיסים? שאינם נופלים למעמסה כלכלית על הציבור? שמשרתים ביחידות הקרביות בצה"ל? שיש בקרבם את השיעור הגבוה ביותר של תורמי כליה (בלי לבקש שכר) לאנשים חולים שאינם מוכרים להם?
כאמור יש לי איתם מחלוקת מהותית. השליטה על עם אחר משחיתה קודם כל אותנו. אבל הם אחים נאמנים, והדבר החשוב כרגע הוא להתייצב עימם ולצידם להדוף את החרם של איזו חברת גלידות אמריקנית, שצעדה מעיד על קבלה ביודעין או מתוך אי-הבנה של התפישה האנטישמית. חברת בן אנד ג'יינס או איך שקוראים לה יכולה להקים בארץ מפעל ולהחליט כי תעשה זאת ברעננה ולא באריאל. אך מה שהיא עושה בחרם על מכירת תוצרתה באפרת ובעופרה הוא סוג של אפרטהייד.
זה דפוס קבוע של פעילות אנטישמית. ראשיה קובעים להם יעדים מצומצמים ותוקפים אותם, ואחרים מאמינים כי הזדון לא יגיע עדיהם. עד שהוא מגיע.
הוויכוח על עתיד יהודה ושומרון והמעמד המשפטי והריבוני של מחוזות אלה הוא עניין בין היהודים לבין עצמם, ובינם לבין הפלשתינים, שגם להם יש התדיינות פנימית לא קלה. הוא מחוץ לתחום לעמים זרים ולגופים אנטישמיים. את החרם של חברת הגלידה החמוצה-מרה הזאת ראוי לשבור. כיצד אמר באחד ממאמריו זאב ז'בוטינסקי (אומנם בעניין שונה לחלוטין): "כן, לשבור".
