עד לבחירות האחרונות התקיים בפוליטיקה הישראלית כמעט קונצנזוס שצירוף מפלגות ערביות לממשלה הוא מעשה לא לגיטימי ובעיקר לא אחראי. אף ממשלה עד לזו הנוכחית לא העזה לשתף מפלגות ערביות בקואליציה ובוודאי שלא הסכימה להיות תלויה בחסדי חברי הכנסת הערבים. אלא שארבע מערכות בחירות ללא הכרעה ואובססיה להוריד את נתניהו מהשלטון בכול מחיר, שחקו ולבסוף סדקו את הקונצנזוס הזה ובבחירה שבין ביבי לטיבי ההכרעה של האליטות הייתה הפעם ברורה.
טרם הקמת הממשלה הנוכחית הייתה עדיין לימין הישראלי אפשרות להקים ממשלת מיעוט בת 59 בהימנעות של תנועת רע"ם. בצלאל סמוטריץ' התנגד לכך בתוקף וכך סלל את הדרך לממשלת בנט/לפיד. מהבחינה הפרקטית ממשלת ימין עם תמיכת רע"ם הייתה אולי עדיפה לאזרחי ישראל על ממשלת בנט/לפיד/עבאס, אבל סמוטריץ' חשש שידבק במפלגתו ובימין "כתם מוסרי" אם ישתף פעולה עם רע"ם ולכן נטש את הפרקטיקה וקיבל הכרעה אידאולוגית.
ממשלת בנט היא הממשלה היהודית/ערבית הראשונה בתולדות מדינת ישראל ולכאורה המשך טבעי לתהליך ההשתלבות של ערביי ישראל שמתרחש אצלנו לאחרונה. הואיל והממשלה הזו נסמכת על רוב מזערי, לכול מפלגה, כולל למפלגות הערביות, יש יכולת להפיל את הממשלה מצד אחד ואינטרס גדול בהמשך קיומה מהצד השני. מהבחינה הזו המעבדה הדו-לאומית שייסד בנט פותחת אשנב לעתיד משותף ישראלי/ערבי בארץ ישראל ומהווה ניסוי מרתק שבוחן את השאלה האם יתכנו אצלנו לא רק חיים משותפים אלא גם ניהול משותף.
דבר אחד טוב שאפשר לציין הוא שבינתיים כל הגורמים חורקים שיניים ומשתדלים לא לפרק את החבילה. עם זאת חלפו רק שלושה חודשים מהקמת הממשלה וכבר מתחילים להתגלות בה בקיעים. גם אם חברי הממשלה היהודים מכחישים זאת השכם והערב, ברור לכול שכדי לשרוד הם נאלצים יום יום "לבלוע צפרדעים" ולהימנע מצעדים שעלולים לסכן את קיום הממשלה, וגם אם חילוקי הדעות עדיין אינם פומביים, כבר אפשר להבחין בהם מרחוק. מהצד השני מדובר במבחן בגרות גם למפלגות הערביות. אם אינן מסוגלות לשבת בממשלה עם מרץ, העבודה יש עתיד וקומץ ימנים ספק אם תהיה ממשלה בעתיד שתהיה נוחה יותר עבורם ושבה כן יוכלו לשבת.
בכל מחיר
ברור גם לכולם שבמוקדם או מאוחר יתרחש אירוע שיעמת את הצד היהודי מול הערבי וידרוש הכרעה מצדנו וויתורים מצדם או להפך. אם להאמין להדלפות והצהרות מצד חברי רע"ם די במבצע צבאי גדול בעזה, מהומות בשטחים או בהר-הבית, פגיעה ב"זכויות" האסירים הביטחוניים או הריסת בתים לא חוקיים בנגב כולם אירועים צפויים, כדי לגרום להתפרקות הממשלה. במצב העניינים הנוכחי הדרך היחידה שהממשלה הזו תוכל לשרוד לאורך זמן היא המשך הכניעה לרע"ם אבל ספק אם אפילו בנט וחבריו יוכלו להסכים לכך.
לפיכך תוצאות הניסוי בשלב זה מראות שאפילו בממשלה עם גמישות אידאולוגית מקסימלית שנחושה לשרוד כמעט בכול מחיר, הימין הציוני והערבים מתקשים לשתף פעולה. לכן, במוקדם או מאוחר ייוצר מצב שבו בנט יצטרך לבחור האם הוא עדין משרת את האינטרס היהודי ציוני או נכנע לגחמות של הצד הערבי ולפי מה שחברי רע"ם משדרים זה יהיה הרגע שבו יוכרז על כישלון הניסוי והממשלה תתפרק.
זה אולי המקום להגיד שהתנגדות רוב הציבור היהודי ונציגיו לשתף את המפלגות הערביות בקואליציה עד כה, לא נבעה מנימוקים גזעניים ולא קשורה לעצם היותם ערבים אלא לדעות שהם מבטאים. רוב אזרחי ישראל היהודים היו רוצים שמדינת ישראל תתנהל ברוח ערכי מגילת העצמאות ותהיה מדינה שמעניקה זכויות אזרח למיעוטים, מאפשרת שילוב מלא שלהם בחברה ובחיים הציבורים, מכבדת את תרבותם וחותרת לשוויון בנטל בין המגזרים ועם זאת רובנו גם רוצים מדינה בעלת אופי יהודי.
בעיני רוב הציבור היהודי, המכשול העיקרי למימוש האוטופיה הציונית-ליברלית הוא המצע של המפלגות הערביות שכן רוב נציגי הציבור הערבי אולי בניגוד לציבור שהם מייצגים, מתנגדים להשתלבות מלאה, מבטאים עוינות כלפי מדינת ישראל, מטיפים להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה ותומכים בגלוי ובניגוד לחוק באויבינו. אבל למעשה זו התוצאה ולא הסיבה. הבעיה האמיתית הייתה ונשארה אצלנו. מעולם לא ציפינו ובוודאי שלא דרשנו מאזרחי ישראל הערבים נאמנות מלאה ותמיד חששנו להעמיד בפניהם את דילמת ההזדהות. השלמנו עם היותם בעלי זהות כפולה פלשתינית/ישראלית והתפשרנו על נאמנות כפולה ויחס אמביוולנטי כלפי המדינה וכלפינו.
לא תאריך ימים
אפשרנו לציבור הערבי לחנך את ילדיהם לנרטיב אחר ששונה ולעיתים סותר את זה שלנו והענקנו לאוכלוסייה הערבית זכות מפוקפקת לא להתגייס לצה"ל בתואנה שאינם מסוגלים להזדהות עם המפעל הציוני ולהילחם נגד אחיהם. לבסוף וכדי להוסיף חטא על פשע, בית המשפט העליון שלנו מאפשר פעם אחר פעם למפלגות שמצען מנוגד לחוק הישראלי לרוץ לכנסת, ובלבד שנראה נאורים בעיני העולם ושערביי ישראל לא יישארו בלי נציגות "אותנטית". אנחנו אלו שאשמים בכך שעד היום אין אף מפלגה ערבית שמזדהה עם ישראל כמדינה יהודית ונושאת דגל של דו-קיום אמיתי.
במקום שחלק מהציבור הערבי יאמץ גישה אוהדת למדינה שבה הוא חי אפשרנו להם להתחמק ולא לתפוס צד. אפשרנו לערביי ישראל להתנות הזדהות עם המדינה היהודית בפתרון הסכסוך עם הפלשתינים ולטעון להיותם קורבן לדיכוי ואפליה לאומית. הענקנו להם שוויון זכויות אזרחי ופטור מחובות. את התוצאות אפשר לראות בממשלת בנט/עבאס.
שלושת החודשים הראשונים כבר מוכיחים שממשלת ניגודים שנשענת על מפלגות ערביות לא ציוניות אינה יציבה ועלולה לסכן את האינטרסים החיוניים של הרוב היהודי. כל הסימנים מראים שהניסוי של בנט ועבאס עתיד להיכשל והממשלה לא תאריך ימים. הסיכוי היחיד לשיתוף מלא של ערביי ישראל בניהול המדינה עובר דרך הזדהות ונאמנות. שוויון זכויות מלא תמורת הזדהות ושוויון בחובות. עד אז עדיף עבורם ובעיקר עבורנו שישבו באופוזיציה.
