לרגל יום השנה ה-48 למלחמה, שוב - נשלפים השלדים המפורקים והעבשים של מיתוסים שקריים על-אודות מלחמת יום הכיפורים. נושפים בהם בכל העוצמה, ומנסים להחיותם מול ציבור, שלא חווה את המלחמה, ו/או אינו יודע עליה דבר.
שוב מעלים השמאלנים מן האוב את שקריהם המתועבים, שהיה ניתן למנוע את המלחמה. "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כ"ו, פסוק י"א). בתגובה פאבלובית, הם תמיד יאשימו את היהודים. המיתוס החצוף הזה מתעלם לחלוטין, תוך אי-יושר בוטה, ממסמכים מצריים, ממחקרים עדכניים ומהבנת האסטרטגיה של אנואר סאדאת, שתואמה בחשאי עם האסטרטגיה של ד"ר הנרי א׳ קיסינג׳ר, מזכיר המדינה האמריקני. שיבושם לשקרנים...
שקר נפוץ, שמטפח השמאל הישראלי, בודה, שישראל הייתה קשוחה, ולא הסכימה לוותר על סיני; ולכן, נאלץ סאדאת לצאת למלחמה. השקר הזה מתודלק על-ידי הזיה שמאלנית ותיקה, שניתן להגיע לשלום עם הערבים. הקוראן וסיפורי המלחמה של מוחמד אבדו בדרך אליהם, כולל הסיפורים על שלום חוּד̤יביה.
העובדות אחרות לגמרי מבדיות השמאלנים: גולדה מאיר, ראש הממשלה, ומשה דיין, שר הביטחון, נשאו ונתנו עם המצרים בתחילת 1973 - ובעיקר, נתנו - תוך הונאת הציבור הישראלי. בעוד שלציבור הישראלי הבטיחו עמידה איתנה על "אף שעל" (עיינו בערך, "הכוורת"), הבטיחו למצרים נסיגה ישראלית מסיני תמורת הסכם לאי-מלחמה. אליה וקוץ בה: כיוון שגולדה מאיר וחבר מר̤עיה עמדו לפני בחירות לכנסת (שנקבעו ל-31 באוקטובר 1973), הם שיקרו לעם ישראל, והסתירו את תוכניתם, בתמיכת האמריקנים. כלומר, לא בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל הונתה מנהיגות המדינה את הציבור הישראלי, כדי להיבחר מחדש. לכן, ביקשו שזה ייעשה רק אחרי הבחירות.
הוויתור לא סיפק את סאדאת, שהיה מוכרח להגיע להישג צבאי מול ישראל, תוך השבת סיני לידיים מצריות. זאת, כדי להציל את כבודו, שנרמס בעולם הערבי ועל-ידי מתנגדיו במצרים. סאדאת הבין, שהוא חייב מלחמה, שבה יושג ניצחון צבאי מצרי - "תמונת ניצחון", בסלנג הנוכחי - גם אם יובס במלחמה. אָרנוֹ דה-בּוֹרשרייב, ראש משרד השבועון "ניוזוויק" בקאהיר, סיפר לי, שסאדאת אמר לו, שיובס בקרבות נגד ישראל, אך ינצח במלחמה.
גם סאדאת לא ידע, כמו מפקדי צה"ל ושרי הממשלה, עד כמה רעוע צה"ל. כמו גמאל עבד-אלנאצר, פטרונו המנוח, הוא שאף לניצחון על צה"ל, והניצחון המצרי במלחמה ההתשה לא סיפקוֹ. הניצחון היה אמור להסיר מעל הצבא המצרי את חרפת התבוסות במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים. לכן, יציאה מצרית למלחמה הייתה צעד בלתי נמנע, טען שמעון מנדס, חברי המנוח, בספרו, "הג’יהאד של סאדאת" (הוצאת אפי מלצר, 2015).
לכן, דרש סאדאת, שההסכם ייחתם, בחסות אמריקנית, עד ספטמבר 1973 - לפני צום רמדאן. אך הדבר לא תאם את אסטרטגיית הבחירות של המערך בראשות "הכוורת", הידועה לשמצה, שנועדה להונות את הבוחר הישראלי. מדוע עד רמדאן? כיוון שהתוכניות הצבאיות המצריות קבעו מלחמה ברמדאן (גם זה כדי לסגור חשבון פתוח עם הישראלים).
היה ניצחון?!
מהצד השני של המתרס נופחים בשברי המיתוס, שניצחנו במלחמה, תוך התעלמות מכך, שמלחמה אינה רק קרבות. נכון, סיימנו את המלחמה בטווח שני תותחים 175 מ"מ משדה אלמאזה בפאתי דמשק, ובמרחק 101 ק"מ מקאהיר, אך על הקרשים. באמריקנית קוראים לזה, "גרוֹגי". באידיש הגדירו זאת בפתגם יפה - "כמו צרפתים [צבא נפוליאון] ברוסיה".
הצבא של סוף מלחמת יום הכיפורים נקלע במקביל, באי-נחת, עדיין הלום ומותש לחלוטין, לשתי מלחמות התשה, שאף פעם לא הצטיין בהן, ולחם תוך כדי ליקוק פצעיו האנושים, ותוך בנייה מחדש. עוצבות שלמות נמחקו במלחמה, והיה צריך לבנותן מחדש. לשריון ולתותחנים חסרו מאות טנקים ותותחים, מאות לוחמים, מאות מפקדים ועשרות מג"דים. אין פלא, שהצבא נשם לרווחה כשנחתמו הסכמים להפסקת-אש עם מצרים ועם סוריה, והוחזרו שבוינו.
לו חודשה המלחמה בחזית אחת, או בשתיהן, היינו עומדים מול שוקת שבורה. הצבא היה מוכה מאוד, והתקשה להתנהל מבצעית, מינהלתית ולוגיסטית. שלא לדבר על ביצועיו הבינוניים ומטה (בלשון המעטה) במלחמה ובמלחמות ההתשה. מפקדיו היו מסוכסכים זה עם זה, וניהלו "מלחמות גנרלים" על גבם של פקודיהם ושל אזרחי המדינה.
אין זה אומר, שלא היו מפקדים, שהצטיינו בשתי החזיתות, ולא היה קומץ קטן מדי של קרבות מוצלחים (ואדי מבעוק בארבעה עשר באוקטובר, קרבות חטיבה 7 בגולן וב"מובלעת" וקרבות חטיבת מילואי הצנחנים 317 בחרמון, למשל). התמונה הכללית הייתה של שכול ושל כישלון, וממנה טרם החלימו הצבא והחברה הישראלית מאז, למרות ניסיונות אלימים להכחישה.
ההפתעה הותירה את צבאנו הלום, ומפקדיו לא הצליחו להשתחרר מההלם. הצבא לא הוכן למלחמה, לא צויד לקראתה, ולא הייתה לו שום תשובה להכנות, לאמצעי-הלחימה למערכות-הנשק ולייעוץ הסובייטי (שכולם היו ידועים עקרונית). חיל-האוויר וגיסות השריון נוטרלו על-ידי טילים; ורק חיל-הים הצליח לפעול כהלכה - בניגוד לפקודה - וניצח את יריביו. צבא היבשה - הצבא ה"ירוק" - התקשה ללחום עד הקרבות האחרונים במלחמה, ופיקדו עליו יותר מדי מפקדים לא-ראויים בלשון המעטה, מהקודקוד ועד הטפחות. עיינו, למשל, בקרבות בחרמון ובסיני בשמונה באוקטובר, במתחם "מיסורי" בסיני ב-21 באוקטובר, בכיבוש החרמון (מבצע "קינוח") ב-21 באוקטובר ובעיר סואץ ב-24 באוקטובר. כלומר, מתחילת המלחמה ועד סופה. ואיני מזכיר את שלל התוכניות המבצעיות המטומטמות, שנעצרו בדקה התשעים (למשל, נחיתה בסירות-גומי לכיבוש מתחם בחוף פורט פואד שמצפון-מערב לתעלת סואץ).
הצבא לא השיג ביום הכיפורים את מטרות המלחמה, שקבע לעצמו. יתר על כן, הוא לא עמד במטרה החשובה של "אף שעל", שקבעה הממשלה. המלחמה בסיני הסתיימה כשלארמיה 2 המצרית אחיזה בטוחה במתחם ב"מיסורי" ממזרח לתעלה ובמעוזים בצפונה וארמיה 3 נצורה ממזרח לתעלת סואץ. כתוצאה מהישגיו הדלים של צבאנו בקרבות, נסוגונו, בשלבים, לבסוף מכל סיני עד הגרגר האחרון מחולות סיני. לעומת זאת, בחזית הצפונית שוחרר החרמון במחיר דמים, שלא היה הכרחי, אך נבע ממאבקים על יוקרת יחידות, ונכבש שטח בבשן הסורי ("המובלעת"). גם שם נסוגונו משטחים, שהיו בשליטתנו בפרוץ המלחמה - המוצבים 116 ו-117 בדרום הגולן (שהחזרתי במו ידיי הגרומות לסורים ביוני 1974) והעיירה קוניטרה. אלה אומנם סמלים, אך הם חשובים - מעולם לא נסוג צבא מנצח משטחים, שהחזיק לפני המלחמה.
לכן, המיתוס על ניצחוננו הכביר ביום הכיפורים (ויש מגזימים, הטוענים, שאין כמותו בהיסטוריה הצבאית) מדומיין, מבוסס על משאלות-לב, טוב כמו כוסות-רוח למת, ואין לו אפילו כלונסאות שבורים להישען עליהם.
ריפוי
אגדה עירונית מספרת, שגנרל אמריקני וגנרל ויטנאמי נפגשו בשיחות השלום בפאריס. "לא ניצחתם אותנו בשום קרב", התרברב האמריקני. "אבל ניצחנו במלחמה", השיב לו הוויטנאמי. כלומר, בהיסטוריה ידועים לא מעט מקרים, שצבא ניצח בקרבות, והובס במלחמה - כיוון שבמלחמה יש יותר מאשר בממד הטקטי.
למיתוס הניצחון ביום הכיפורים יש, כנראה, ערך בריפוי גאוותם הפגועה של לוחמי תשל"ד - ובעיקר, של מפקדיהם. אך הוא רע ומזיק כיוון שלמרות תוצאותיה המרות, לא הצליחה מלחמת יום הכיפורים לרפא את צבאנו ואת החברה הישראלית ממחלות קשות וממאירות, שלקו בהן: יוהרה, זלזול באויב, חוסר-משמעת, חוסר-מקצועיות, דיווחי שקר ואי הפקת לקחים. לכן, כפי שאמר סנטיאנה - "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה נידון לחזור עליה" - שָנינו על טעויותינו ממלחמת ששת הימים במלחמת יום הכיפורים, במערכת שלום הגליל, במלחמת לבנון השנייה ובמבצעינו המגוחכים בלבנון וברצועת עזה, ועוד ידנו נטויה.
