מאמרו של דוד ארגז הוא מסמך מדהים בצביעותו ובסתירות הפנימיות השזורות בו. מניתי בטקסט שלו קרוב ל-50 טענות, כביכול שונות, שלכל אחת מהן מוצמדת טענת עזר או האשמת שווא הקובעת ללא הנמקה או הוכחה שמדובר בה בפגיעה בזכויות הפרט, וכי תיאור המעשה אליו היא מתייחסת, הוא אכן פגיעה או רמיסה של זכויות הפרט, ולא שמירה על זכותו וזכות זולתו לחיים בטוחים ובריאים. הייתי אומר שמהחיבור כולו נודף ריח של השמצה אחת גדולה. הדברים כה מגמתיים עד כי לעיתים דומה שהכותב לועג בעצם לקורא המתייחס ברצינות לתוכן דבריו, שאינם אלא "מתיחת חג".
החלטתי לדחות תחושה זו ולהתייחס לכתוב כאילו ראויים הדברים לעיון ומענה בכובד ראש. בסיכומו של דבר ניתן לתמצת את כלל הטענות ל-5 אמירות מרכזיות:
-
קדושת החיים היא
כלאם פאדי; שולית, צדדית, חסרת חשיבות, מיותרת מעצבנת, מגבילה, ופוגעת בחיים עצמם. כאשר איום פנדמי אליבא ד'רוב המומחים לנושא, מאיים על חיי הציבור, שלומו ותפקודו התקין, חובת הממשלה איננה להגן עליו, למנוע הדבקות בהיקף נרחב, תחלואה קשה ונרחבת ונזקים קשים למשק ולאיכות החיים, אלא להפקירו לשרירות לבם של מפירי חוק, מפיצי המגיפה, ויועצי-מיעוט לדבר עבירה. כך, לדעת הכותב, איננו פוגעים בזכויות האדם של כלל האזרחים אלא משרתים אותן בשום שכל.
-
זכויות הפרט; אלה הן זכויות המיעוט החריג, הפורע, המשתולל ללא חוק וסדר, המסרב לקיים כללי משחק משותפים לכלל החברה לטובת הרבים, אך נאבק על "זכותו" למצות את יכולותיו להכביד על זולתו ועל מוסדות המדינה. ככל שירבה מהומה על לא מאומה, כך יממש טוב יותר את זכויות הפרט שלו. שהרי אכסיומה היא שזכויות הפרט קיימות רק אצל אנרכיסטים; זכויות שאר האזרחים אינן נחשבות ואינן נחוצות.
-
בין יחיד לחברה; בעולם המושגים של הכותב החברה היא לקט מקרי של פרטים רבים חסרי קשר, זהות ואחריות הדדית, שהתקבצו במקרה למדינה אחת, בחרו בה מוסדות בידיהם הפקידו את האחריות והסמכות לנהל את המסגרת כולה ולקבוע כללי משחק משותפים וזהים לכול. מבחינה זו, היחיד הוא "העולם כולו" וכל ה"יחידים האחרים" הם אותו כלאם פאדי כנ"ל - חסרי ערך ומשמעות. המושג דמוקרטיה, מוסדות דמוקרטיים והכרעות רוב בשאלות קרדינליות של חיים ומוות, אינם נחשבים. אל לה למדינה לפעול כמצופה ממנה על-ידי הציבור, אלא אך ורק במגבלות שמתירים לה האנרכיסטים - האמנם?!
-
מגבלות הידע, אמצעי המניעה והטיפול במדינה (ציוד וצוותי-מומחים); אינם מספיקים למילוי צרכי כלל האזרחים, חלקם גם אינו מוכר ואינו נמצא בשליטת הממשלה. אליבא ד'ארגז חופש הפרט וזכויותיו יאפשרו בכל זאת לכל אחד לדאוג לעצמו ולהבטיח את שלומו ושלום קרוביו וידידיו. מה לה למדינה שתתערב ברצון האזרחים והגחמות הפרטיות שלהם ותאכוף עליהם נורמות התנהלות שמשקפות את צרכי כלל הציבור? מאחר שגם בין אבירי זכויות הפרט, אין כנראה אפילו שניים שדעותיהם זהות ממש, הדרך הטובה להתנהלות מתוך חופש אבסולוטי, לדעת ארגז, היא כנראה
אנרכיה אבסולוטית.
-
זכות האדם על גופו היא זכות אבסולוטית - האמנם?! אבסולוטיזם הוא "אבי" האנרכיה, וזכות ההתעלמות מצרכי הזולת היא "אמה" הבלתי מאוזנת. אין ספק שלפרט זכות על גופו, כל עוד מעשיו נוגעים ומשפיעים אך ורק על עצמו. אולם מאחר שהוא מתפקד במרחב הציבורי, זכות הפרט שלו שווה לזכויות זולתו ללא שום הבדל או שוני
וגבולותיה משיקים למקום בו מתחילות זכויות זולתו. טענה לזכות אבסולוטית היא אפוא "אוקסימורון" - אמירה המכילה סתירה פנימית. מי שאינו מבין זאת, מאבד בחברה מאורגנת גם את זכותו המקורית, משום שהסתירה הפנימית אינה יכולה להתקיים בחברה נורמלית.
טיעוני המאמר כולם מתנפצים אל עיקרים אלה באשר חיי הפרט במרחב האינסוף שונים מחיי החברה, בכך שבזו פועלים גם עקרונות השוויון וההדדיות, כעקרונות מאזנים מול זכויות הפרט והרצון לחופש אבסולוטי. מבחינה זו מושתת המאמר על שגיאות קונספטואליות מהותיות רווחות, המתבררות במשבר הקורונה כאויביה החמורים ביותר של החברה הישראלית במאבקה נגד הפנדמיה.
