"דמוקרטיה היא שיטה בה ההמונים בוחרים אחת לכמה שנים מי ידכא אותם", טען קרל מרכס. ואכן דמוקרטיה אינה באמת "שלטון של העם על העם ולמען העם" כפי שהיא מתיימרת להיות. גם במדינות דמוקרטיות ונאורות יש רעבים ללחם לצד מיעוט שמחזיק בעושר עצום. גם מדינות דמוקרטיות רומסות את זכויות הפרט של אזרחיהן. אזרחים במדינות דמוקרטיות לא תמיד נהנים מביטחון אישי או מחופש להביע דעה. גם אם הדמוקרטיה פחות גרועה משיטות אחרות, כאמרתו המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל, היא רחוקה מלהיות שיטה מושלמת וראוי לשאול מדוע לא נמצאה עד היום שיטת ממשל טובה ממנה?
כולם מסכימים שמדינה לא יכולה להתנהל כמו אסיפה בקיבוץ. העולם מסובך וניהול מדינה המונה מיליוני בני אדם היא משימה מורכבת שדורשת הבנה עמוקה, כישורים, ניסיון ושיקול דעת שיש למעטים. לאנשים שונים בחברה יש סדרי עדיפות שונים, רצונות מנוגדים ואינטרסים סותרים ויש הכרח לאזן בין הרצונות והצרכים, לחלק את המשאבים המוגבלים, להכריע בין חלופות ולכפות את ההחלטות שהתקבלו. לבסוף, צריך מישהו שיעמוד בראש פירמידת הניהול ויהיה פוסק אחרון בחילוקי הדעות. הואיל והעם לא יכול לשלוט ישירות. הוא בוחר ברוב קולות מי ישלוט עליו ומביע את דעתו בנושאים שבמחלוקת.
ואכן, הניסיון מראה ששלטון העם בדמוקרטיה אינו אלא מיתוס או אשליה. דמוקרטיות בדיוק כמו דיקטטורות מנוהלות על-ידי מיעוט קטן שמחזיק בידיו את מרבית הכוח וכופה את עצמו ואת דעתו על הרוב. לכאורה, הכל בסדר. הרי אנחנו בחרנו בהם והם כבולים על-ידי מערכת איזונים ובלמים ומוחלפים אחת לכמה שנים, אבל זה נכון רק לכאורה. ממשלות במדינות "דמוקרטיות" מתעלמות לעיתים קרובות מרצון הרוב ומנהלות מדיניות הפוכה ממה שהתחייבו לבוחרים. בישראל, שמתיימרת להיות דמוקרטיה, עומדים בראש רוב המפלגות "דיקטטורים" שמינו את עצמם או נבחרו בדרך לא דמוקרטית. למרות 24 מערכות בחירות מדינת ישראל עדיין נשלטת על-ידי אותה אליטה לא מתחלפת וכמה משפחות עשירות שהשתלטו על עמדות מפתח וניצבות מעל לחוק. במבט מפוכח, הדמוקרטיה בישראל היא בסך-הכל גרסה מעודנת של דיקטטורה או אוליגרכיה.
בעיה אחת בדמוקרטיות היא אנחנו העם. רוב "העם" לא רוצה למשול. רובנו עסוקים בחיינו האישיים ומוכנים להשלים כמעט עם כל גזירה ובלבד שלא יפריעו לנו בחיינו. למרות שלרוב האנשים דעות מוצקות בענייני דיומא ורצון להשפיע על סביבת חייהם, אין לרובנו רצון או דחף לשלוט על אחרים ולנהל את חייהם ורק בודדים מוכנים להפשיל שרוולים, להיכנס לזירה ולשלם את המחיר האישי הכבד שכרוך במאבקי כוח פוליטיים.
פגם יסודי
גורם בעייתי שני בדמוקרטיה הם נציגי הציבור שלנו. אצל רבים מאלו שנמשכים לפוליטיקה מוצאים תאווה לכוח, תחושת עליונות כלפי אזרחים פשוטים ואמונה לא מבוססת שהם יודעים טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו. רוב המנהיגים הפוליטיים שלנו תופסים עצמם כמשרתים של ה"אינטרס הציבורי" ולא משרתים של הציבור שמינה אותם ובהתאם לכך הנאמנות שלהם נתונה בעיקר לעצמם ולא לבוחריהם. הם מצפים מאיתנו לאמון, אבל אין להם שמץ אמון או כבוד כלפינו. אמנם, לפני כל מערכת בחירות המועמדים מחזרים אחרינו כדי שנבחר בהם, אבל לאחר שנבחרו רובם לא מהססים להפר את הבטחותיהם.
הפגם היסודי בשיטה הדמוקרטית שלנו היא שלעם יש כוח למנות אבל אין סמכות לפטר את נבחריו. חבר כנסת יכול לעלוב בבוחריו ולפעול בניגוד לכול הבטחותיו ועדין להיבחר שוב בזכות נאמנותו למנהיג המפלגה. ממשלה שפועלת בניגוד לרצון רוב הציבור יכולה לכהן ארבע שנים תמימות ולגרום לנזק בלתי הפיך כל עוד היא מצליחה לשמור על אחדות פנימית ורוב פרלמנטרי. וגרוע מכול, ממשלה נבחרת, יכולה בחסות רוב זמני לשנות את כללי המשחק הדמוקרטי. במקרים אלו השיטה הדמוקרטית במקום להגן על זכויותינו הופכת אותנו לבני ערובה. למרבית הצער, ההנחה שמול רוב דורסני יתייצבו חברי כנסת מצפוניים, יועצים משפטיים נחושים ושופטים ישרים שיגנו עלינו ויעצרו את המפולת בזמן הופרכה יותר מפעם אחת בעבר.
קחו למשל את מה שקורה בארצות הברית כיום. הממשל הדמוקרטי פתח לרווחה את הגבול הדרומי של ארצות הברית בפני מהגרים ומאות אלפים נוהרים אליה בכול חודש. מדיניות זו שממומנת על חשבון משלם המיסים האמריקני מתרחשת ללא דיון ציבורי, ללא הסכמה לאומית ותוך הכחשה והסתרה מצד הרשויות. למדיניות לא חוקית זו מטרה פוליטית ברורה: לשנות את התמהיל הדמוגרפי של ארצות הברית כדי להבטיח את ניצחון המפלגה הדמוקרטית בבחירות הבאות. אבל זהו רק קצה הקרחון. הנשיא הנבחר ג'ו ביידן עלה לשלטון אחרי שהתקשורת כולה וחברות הטכנולוגיה הגדולות התגייסו לטובתו והתעלמו באופן מופגן ממעשי שחיתות חמורים שלו ושל משפחתו.
למרות שישנו יותר מחשד סביר שתוצאות הבחירות זויפו, בית המשפט העליון בארה"ב נמנע מלדון בעניין. ימים ספורים לפני החלפת השלטון רמטכ"ל צבא ארצות הברית ניהל מגעים עם הרמטכ"ל הסיני מאחורי גבו של הנשיא הקודם דונלד טראמפ, מעשה ששקול לבגידה. נשיא ארצות הברית הנוכחי הוא לכאורה קשיש סנילי שאינו אחראי למעשיו ובובה פוליטית שמנוהלת על-ידי גורמים עלומים. ועוד לא אמרנו מילה על אפגניסטן, אינפלציה, מגיפה משתוללת, אלימות ברחובות ורמיסת זכויות אדם. שמונה חודשים הספיקו למפלגה הדמוקרטית להפוך את ארצות הברית ממעצמת על למדינת עולם שלישי. ומה עם הציבור האמריקני? רובו רותח מזעם, מיואש וחסר אונים.
דמות מופת מוסרית
אז איך דמוקרטיה יכולה להגן על עצמה מפני גורמים עוינים שמנצלים אותה לרעה? איך אנחנו, העם, יכולים להגן על עצמנו מפני שלטון מושחת? ואיך ניתן ליצור מצב שנבחרי הציבור יהיו נאמנים גם לנו ולא רק לעצמם ולמפלגתם? מה שאנחנו זקוקים לו הוא "פוליטיקה חדשה" אבל לא כזו שהציע לנו יאיר לפיד. אני לא מצפה מפוליטיקאים שיהיו צנועים. להפך, מי שמגיע לפוליטיקה צריך לקבל משכורת שמנה. אני גם לא מצפה שיהיו ישרים והוגנים. הפוליטיקה מטבעה היא עיסוק כוחני ומלוכלך ואנחנו בוחרים פוליטיקאי כדי שידאג לנו ולאינטרסים שלנו ולא כדי שישמש דמות מופת מוסרית. פוליטיקאי מושחת אינו מי שמדבר בבוטות, מנהל אורח חיים ראוותני, ממנה מקורבים וגם לא מי שמשקר בדרך להשגת מטרותיו אלא מי שמוליך שולל את בוחריו ופועל נגד האינטרסים שלהם ונגד רצונם, עיין ערך בנט.
אנחנו זקוקים לשליחי ציבור מסוג אחר. כאלו שישרתו אותנו ולא אנחנו אותם. כאלו שמתייחסים בכבוד לחוכמת ההמונים ומרכינים ראש בהכנעה בפני הכרעת הרוב. אנחנו זקוקים לנבחרים שתופסים עצמם יותר כשליחי ציבור ופחות כמנהיגי ציבור. כאלו שמאמינים בשכנוע ולא בכפיה. הדרך להשיג זאת היא שילוב של אתיקה פוליטית חדשה שמקדשת את הנאמנות לציבור ויצירת מנגנון שבעזרתו הציבור יעניש פוליטיקאים שמעלו באמונו. במערכת בריאה פוליטיקאי שמזלזל בבוחריו ומפר את הבטחותיו צריך לתת לבוחריו הסברים, להתנצל ולשלם מחיר פוליטי. לו ידעו נבחרינו שישלמו על כך מחיר, לא היו מבטיחים הבטחות שאין בכוונתם או ביכולתם לקיים וכמובן שהיו נזהרים מלהפר את אותן הבטחות. אז מה צריך לעשות?
דבר ראשון צריך לאסור על קיום מפלגות לא דמוקרטיות. חסל סדר מנהיגים שממנים את עצמם, וועדות מסדרות ומועצות חכמים. לפי הצעתי כל בעל זכות בחירה יוכל להצטרף למפלגה אחת לפי בחירתו ויהיה זכאי להשתתף בבחירת נציגיה ואם ירצה בכך גם להתמודד על הנהגתה. כך חברי הכנסת יהיו נאמנים גם לבוחרים ולא רק ליושב-ראש המפלגה. בנוסף אני מציע שמרכז מפלגה יוכל להדיח ברוב קולות חבר כנסת גם אחרי בחירתו אם התברר לחברי המפלגה שמעל באמון והפר את התחייבויותיו לבוחרים. לבסוף אני מציע לאפשר הליך של החלפת ממשלה והליכה לבחירות באמצעות משאל עם, אם וכאשר יאספו לשם כך מספיק חתימות.
לסיום סיפור עם מוסר השכל: שאלו פעם מתמטיקאי איך ניתן לחלק עוגה באופן צודק בין שני אנשים והוא השיב: מה הבעיה? "הראשון חותך והשני מחלק". עבר שם פוליטיקאי והעיר "מסכים, אבל אני הייתי נותן לשניהם סכינים". שיטת שלטון טובה נבחנת לא כשהצדדים מכבדים את הכללים אלא דווקא כשהם מנסים להפר אותם. במילים פשוטות כדי ש"אנחנו העם" נקבל את הנתח שלנו בעוגה הדמוקרטית אנחנו זקוקים לסכין.
