בידיעות אחרונות הופיעה ביום רביעי הכותרת הראשית "שקרי הקורונה". בעמוד השני הופיע מאמר גדול באותו נושא. אני שמח שאינני היחיד החושב על שקרי הקורונה, אם כי אינני מסכים עם חלק מהדברים במאמר. אצטט פה ושם ואוסיף את דעותי שלי. עם זאת, אני מציין כי אני מחוסן בפעם השלישית ותומך בכל מי שיכול להתחסן - שיעשה זאת. אתחיל בדברים שבכותרת העיתון: "הממשלה כולה, כולל העומד בראשה, מדברים על מלחמה, אבל נכנעים בלי קרב. מספרים סיפורי אלף לילה ולילה על מאמצים כבירים, אבל בפועל מרימים ידיים".
ציטטתי דברים מן העיתון ואני רוצה להתחיל מנמל התעופה בן-גוריון, שאינו נזכר בכתבה. שער הכניסה הראשי וכמעט הבלעדי לארץ. כבר בימי הממשלה הקודמת, לא נסגר השער הזה. התקשורת פרסמה ופרסמה ועוד פעם פרסמה כיצד נכנסים עשרות (ואולי מאות) חולי קורונה ודבר לא נעשה. השער לא נסגר והמגיפה הגיעה מחו"ל על מטר הגוונים של הווירוסים. הדברים פורסמו. המעשים לא נעשו. אומרים שגם הממשלה הזאת לא עשתה די ובנמל התעופה לא נעשות בדיקות מספיקות ואנשים נשלחו לבידוד ו... צפצפו.
המידע שלי מתבסס, בעיקרו, על דיווחי הטלוויזיה, שאינם מפסיקים לשדר לנו דברי אימה. כל הזמן מספרים לנו כמה חולי קורונה יש וכמה מתים במגיפה. לא מצאתי, שמספרים לנו כמה מתים יש. כמה מתו מתאונות, ממחלות אחרות, מזיקנה או ממרעין בישין אחרים. חשוב להשוות כדי לדעת אם המוות מן המגיפה הוא באמת אסון או, כפי שאני חושד, מנפחים את המספרים. גם קראתי, ש"הדביקו" לנפטר את הקורונה בלי שחלה בה או ששייכו מוות לקורונה גם לאנשים שהיו להם מחלות אחרות. לא יפה ולא אמין.
כדי להוסיף לאי האמון שלי, נשאלתי אם אני מכיר את מחלת השינה. אם תרצו טריפנוזומיאזיס אפריקני. ובכן, יש בארץ מחלה כזו והיא מחלת וירוס שאין לה מרפא וגם חלק מתים ממנה. לא מדברים עליה בטלוויזיה. אני קורא ושומע שעיקר הלא מחוסנים הם בעדה החרדית ובקהילה המוסלמית. אבל בטלוויזיה מדברים פרופסורים מעונבים. אין לי ביקורת עליהם, אבל הם מדברים אלי - משכיל ישראלי.
כדי לשכנע את הלא מחוסנים, צריך לדבר אליהם בלשונם ובדרכם. בשביל זה צריך אנשי יחסי ציבור שזה מקצועם. לא כאלה שמדובבים בטלוויזיה שהלא-מתחסנים כלל לא פותחים אותה. מסקנה שלי: לא רק בממשלה מתקוטטים ולא רק במשרד הבריאות לא יודעים. את התוצאה - כולכם יודעים. בין עושר ואושר שח לי מכר: "ידיד שלי, מיליונר באמריקה, נפטר. מיליונר בדולרים, שעשה את כספו במו ידיו". הוא היה מאושר? "לא"!
