יש דבר משותף בין רצח הצלף בראל שמואלי מאחורי הקיר העלוב לבין הבריחה מכלא גלבוע של ששת המחבלים. שני האירועים גם יחד - ועוד רבים לפניהם בחיינו - הם תוצאה של תופעת "ההכלה" שהפכה לתורה צבאית כביכול ולאסטרטגיה ממלכתית חסרת-תקדים של השלמה שערורייתית עם כל עוול ופשע כלפי המדינה והחברה הציונית שהקימה אותה.
העיתונות לסוגיה נמנעת מלקשר בין שני האירועים הטראגיים - בין הרצח לבריחה - כדי לא לפגוע בשלווה העוטפת את "ממשלת-השינוי" של לפיד-בנט-גנץ. אך הזוועה שהצבא הרשה למחבלים מעזה להגיע עד הקיר החוצץ בינם לבין חיילנו - הזוועה הזאת היא ילידת הדוקטרינה של "ההכלה" שפיתחו אלה שאינם מוכנים להגיב באופן ראציונלי למה שהערבים עושים. גם הבריחה מן הכלא היא תינוק לגיטימי לתורת "ההכלה" שהגיעה לממדים מפלצתיים של שלטון אוטונומי של המחבלים המקבלים כל מה שהם דורשים, כולל אפילו הכתבה לשלטונות אילו בחורות סוהרות צריכות לשרתם. הדברים הגיעו אף להטרדות מיניות - ונקווה שלא למעלה מזה. אפילו הדבר האלמנטרי הזה לא טופל - בראש של מי צץ הרעיון להציב נשים כסוהרות על רוצחים חסרי מצפון אנושי.
מה יפה השפה העברית. אין כמעט הבדל לשוני בין "הלכה" - שהיא הדין והחוק כולל הדין המקובל בחיים - לבין "הכלה" - שהיא "כמות שכלי מסוגל להכיל" (המילון החדש של אבן-שושן, כרך שני, הוצ' קרית-ספר). לכאורה רק היפוך של שתי אותיות זו בזו - אך למעשה הבדל בין שמיים לארץ. בעוד ההלכה דורשת שהפורעים לא יתקרבו לחיילים, ויש לעצרם ולו גם בירי חי - כמה מאות מטרים מן הקיר החוצץ (וזה רק קיר ולא ממש "חומה" כפי שהייתה חומת-ברלין, למשל...) - הרי "ההכלה" מסתפקת בתקוות-שווא שאם לא נגיב על מתקפת המחבלים על הגדר - הם ייסוגו (בעזרת השם...) ולא יהיו קרבנות. תקוות-שווא זאת עומדת בניגוד גמור לפתגם הלאטיני החכם מפיו של המשפטן והמדינאי הרומי קיקרו הדורש כי ביטחון הציבור הוא החוק העליון - Salus populi suprema est lex.
הרצח של בראל שמואלי קרה בתוך מסגרת "ההכלה" - כי לפי העיקרון שהביטחון הוא החוק העליון - צריך היה לעצור את הפוגרומצ'יקים מעזה לפחות חצי קילומטר מן החומה. אך המנהיגות הכושלת שלנו החליטה לוותר על "החוק העליון" כפי שגרס קיקרו והקרוי "הלכה" במקורותינו - למען "ההכלה" - שהיא העדפת הנוחות הזמנית על חשבון ביטחון הצבא והציבור.
גרוע מזה: שמענו מפיו של המפקד שהיה במרחק ארבעה מטר בלבד מן הצלף שנורה דרך החרך בקיר - כי הוא מתחרט על כך שלא נתן פקודת-נסיגה כאשר האויב היה בצידו האחר של הקיר. דהיינו, הפתרון הצבאי לכאורה לא היה התקפת נגד או פגיעה באויב - אלא ההפך - "הפתרון" היה בנסיגה נוספת... עד היכן? האם לא עלה בדעת המפקד לבקש רשות לתגובה תקיפה יותר מאשר לנסיגה? האם הפתרון הציוני נזנח? איך ישראל הייתה מנצחת בתש"ח אם הייתה "הכלה" של התוקפנות הערבית?
מה בדיוק גבולות "ההכלה"? האם אלה הן פקודות מגבוה - כנראה מן הדרג המדיני הבכיר ביותר. או שזאת יזמת "הכלה" מדרג נמוך? דבר אחד ברור: צבאנו המפואר יתחיל בקרוב להעניק אותות-הצטיינות, מדליות וצל"שים עבור "גיבורי-ההכלה" - במקום לגיבורי הצבא והביטחון. המשמעות היא ש"ההכלה" הפכה למחלה - מחלה כאוטית ההופכת נסיגות וחוסר תגובה לדבר רצוי ולהלכה החדשה. תורה חדשה צמחה בארץ-ישראל - ויש מייד להעתיקה לאקדמיות הצבאיות בעולם.
הבעיה היא שההכלה חייבת להיות מוגבלת. אבן-שושן מסביר במילונו שהיא "כמות שכלי מסוים יכול להכיל". לי נראה שהכלי המדובר כבר אינו יכול להכיל יותר - והכל גולש ממנו. הרי גם במבצע הצבאי האחרון "הכלנו" יותר ממה שניתן. ישראל נמנעה לירות במטרות כביכול אזרחיות ששימשו את ארגוני הטרור - והפציצה בתים ריקים במקום את המחבלים השוכנים בהם - מן החשש שמא נפגע באזרחים - בעוד שכל מטרת המחבלים היא הפוכה בדיוק - להרוג אזרחים ככל האפשר - ודי בכך שהם יהודים. עד מתי נשחק אתם במלחמה? הם הולכים לפי הכלל הצרפתי - A la guerre - comme a la guerre - דהיינו, במלחמה - התנהג כפי שהמלחמה דורשת - ואילו הצד הישראלי אימץ לעצמו התנהגות לא לפי ההלכה הצבאית אלא לפי ההכלה האימפוטנטית. היא שאמרתי - "ההכלה" סותרת את ההלכה - דהיינו את החוק והסדר הציבורי. היא הפכה למכשלה ואז התפתחה למחלה - ויש לשים לה קץ בטרם תצמח למחלה ממארת.
