"חשוב מאוד שלבני זוג יהיה אמון אחד בשני", אמרה לי זוגתי. ישבנו משני צידי שולחן עץ ביער בן שמן מתחת לשמים אפורים כתומים. השמש בדיוק שקעה ועיניה בהו באוויר שמאחורי. שתינו יין אדום וכרסמנו גבינה מלוחה וקרקרים. זה היה רגע נעים ותמים אבל בעיקר קצר כיוון שהסתיים במהירות ופתאומיות. אשתי הסתכלה עלי במבט חשדני ובמהרה התבררה לי הסיבה. היא בדיוק סיימה לקרוא ספר על אישה שגילתה, אחרי שנות נישואים רבות, שבעלה ואב ילדיה היה רוצח מתועב לפני שהכירו.
ראיתי כיצד הספקות של האישה מהספר דבקים ברעייתי ומחלחלים לתוכה. היא הביטה בי בחוסר אמון וברגע אחד של התגלות הכל התחבר אצלה בפנים. כיצד לא הבינה זאת כל החיים? עכשיו הכל ברור. הבנתי שהיא מתלבטת האם לשאול אותי ישירות או להמשיך לחקור אותי באופן עקיף, אבל היה ברור לשנינו שאינה מתכוונת להשאיר את השאלה פתוחה. "סודות זה דבר רע", היא אמרה לבסוף בקול נמוך וחמור סבר. כמעט מייד, קיר של שתיקה ועוינות צמח בינינו.
אומנם לא הודיתי עדיין בשום עבירה והיא עדיין לא ידעה איזה שלדים אני מחזיק בארון, אבל שתיקתי העידה בעיניה כאלף עדים שיש לי מה להסתיר והיה לה ברור שרק עניין של זמן עד שאכשל בלשוני או אשבר ואודה. "אני לא מסכים איתך", התגוננתי, "לדעתי צריך לתת אחד לשני מרחב, אני לא חושב שבריא להיכנס אחד לקרביים של השנייה".
אשתי נראתה מזועזעת מדברי כאילו קיבלה סטירת לחי מצלצלת והוכחה חד-משמעית לחשדות שלה. "יש לך מושגים משונים על זוגיות. אתה מדבר כמו רווק בלי משפחה וחי רק עם עצמך", פלטה, בבוז. היא סקרה אותי מלמעלה למטה כמו שסוקרים אויב לפני קרב, התמתחה ועטתה מבט עגמומי שהעיד על מלחמה פנימית והסגיר הרהורי חרטה. שוב השתררה בינינו שתיקה ארוכה. "כשהאמון נשבר, אז זהו", אמרה לבסוף. "ומספיק פעם אחת".
מבעד לעיניה ראיתי את ההתלבטות כיצד להגיב אחרי שכול האמת עלי תיחשף. מצד אחד נאמנות היא ערך חשוב אצלה ומצד שני, אינה מוכנה עוד לחיות בשקר. תוך שהיא מתרגלת עצמה לתפקיד הקורבן, רעייתי דמיינה כיצד היא מספרת באומץ לילדות ולהוריה עם איזה מפלצת הם חיו כל השנים וראיתי ניצוץ של גאווה בעיניה. היא כמובן תמשיך לבקר אותי בכלא ותדאג לכול מחסורי "אבל חוץ מזה זהו". גם אני ניצלתי את הזמן כדי להרהר האם תסגיר אותי לשלטונות וכיצד אמשיך לשאת את החרפה. אולי עדיף שאשים קץ לחיי וזהו.
שקט ירד על היער. אשתי לגמה עוד לגימה מהיין והישירה מבט. מיד הבנתי שיש משהו נוסף שטורד את מנוחתה. הכעס במבטה התמוסס ועיניה שוב נצצו במבט חולמני. היא נשענה אחורה והביטה בי בריכוז "אתה יודע למה אני נשארת אתך"? אמרה לבסוף. לא עניתי והמתנתי בסבלנות לתשובה. "כי אני יודעת שאם אחת הבנות תצטרך כליה לא יהיה לך שום היסוס לתרום לה". "אם הייתי חושבת שאתה לא תתרום לבת שלך כליה לא הייתי נשארת אתך שניה אחת". היא הביטה בי במבט דורשני ולא אהבה את ההבעה בפני.
מצד אחד שמחתי שתפקידי במשפחה אינו רק לפרנס אלא גם לשמש חלקי חילוף. מצד שני הרגשתי כאב עמום לא רצוני בצד וידי נשלחה אינסטינקטיבית למותן. מהיכן את מקבלת את המחשבות האלה? שאלתי. היא לא חשפה את מקורותיה אבל הנחתי שאחת הסדרות בנטפליקס או ספר אחר שקראה הציפו אצלה את הנושא. "אתה תמיד מתחמק כשמדברים על משהו רציני", אשתי התקוממה.
"אני הייתי תורמת כליה בלי להסס כדי להציל את הבת שלנו וזה מה שאני מצפה ממך", ומיד אחרי זה הוסיפה באכזבה גלויה: "לא הייתי מבזבזת עליך את כל שנותיי הטובות אם הייתי יודעת שאי אפשר לסמוך עליך בשיט". כל הדרך חזרה הביתה לא החלפנו מילה. עברו כמה שבועות מאז ואנחנו בקושי מדברים ונמנעים מלגעת אחד בשנייה. אולי זה במקרה ואולי לא, אבל הנייד שלי העלה בשבועות הראשונים כתבות על טיפול זוגי ובשבוע האחרון התייאש והחל לפתוח עבורי אתרים של עורכי דין שעוסקים בגירושים ואתרי פורנו. אשתי, לעומת זאת, מחוברת לאחרונה לערוץ הרומנטי. בזמן צפייה פניה שוב עוטות את אותו מבט חולמני וכשאני עובר לידה והיא מתנתקת מהמסך וחוזרת לרגע למציאות, מבטה כועס ומיואש ואני שוב חש את הכאב במותן.
