את האגרת הזאת אני מייעד הפעם לזקנים שבינינו, בני השבעים, שמונים ותשעים. ואם זה כבר לא תקין פוליטית להגיד זקנים אומר מאותגרי הגיל, שהם לעיתים גם מאותגרי הגוף, הנפש והכיס. הקשר האסוציאטיבי שלי עם זקנים הוא קודם כל לדוברי הלאדינו, כי כל הזקנים שהכרתי בילדותי דיברו לאדינו, לעיתים אפילו רק לאדינו כמו הנונה קלומיטי. כולם דיברו לאדינו בסביבה שלנו, אפילו הדודים האשכנזים, כי כל אימרות השפר היו בלאדינו, כל המתכונים, כל הקללות (לעיתים גם בטורקית). לאדינו הייתה הלינגואה פרנקה של הזקנים, כמו שצרפתית הייתה של ההורים, העיקר לא ערבית שהייתה שפת המקום. ומטבע הדברים אימרות הכנף בלאדינו היו בעיקר על הזקנה.
לאבי היה דוד, טיו יושוע, הדוד יהושע, שהיה מיליונר וגיבן (סליחה, מאותגר גב). שתי התופעות היו נדירות ביותר במשפחתנו הדלפונית ולכן כל מי שנקלע לצרה כספית, קרי כולם, היו מתדפקים על דלתו לבקש עזרה. התשובה של אותו דוד מיתולוגי הייתה DAR DAR DAR NO KEDA, תן, תן, תן... לא נשאר! הדוד הזה היה מאוד זקן והיה ברור לו כי לא יקח את כל הונו העצום לקבר, אבל כנראה הוא חי בטראומה מאבא גוריו או המלך ליר, והיה סוגר את ארנקו בפני כולם. עד אשר התייאשו הדלפונים ומצאו פתרונות למצוקתם בכוחות עצמם, וכאשר הם הגיעו לגיל זקנה הם למדו לחלק כשהידיים עוד חמות. לבת הזאת דירה, לבן הזה חינוך אוניברסיטאי, וגם לנכדים.
הברכה הכי שגורה בלאדינו הייתה VEJEZ LIVIANA, זיקנה קלה, כי הזקנה הייתה הרבה יותר קשה בימים ההם מאשר בזמן הזה, בלי התרופות, הניתוחים ובתי האבות (סליחה, הדיור המוגן). אבל למי שמתלונן על מיחושי הגב, אובדן הזיכרון ומצוקות הכיס אומר בלאדינו - LO MUNCHO SE FUE LO POKO KEDO, המירב עבר המיזער נשאר. אל דאגה, חברים, גם אם נחיה עד 120 רוב החיים מאחורינו ונותר לנו רק עוד זמן קצוב לחיות בעמק הבכא. בינתיים רכשו מכשירי שמיעה שלא שומעים בהם, עשו ניתוחי קטרקט שמצליחים ב-97% מהמקרים, פרט לשלנו, ישרו את הקמטים, העלימו את הכתמים, אנחנו מכוניות מודל 1940 שכבר יצאו מהשוק!
וכיוון שנביאי זעם הכי אימתנים סיימו תמיד את ספריהם בנבואות נחמה, אומר מה שהזקנות הספרדיות אהבו לשנן לנו הילדים - LA VIEJA KERIA VIVIR PARA MAS VER I OIR, הזקנה רצתה לחיות בשביל יותר לשמוע ולראות. תמשיכו להיות סקרנים, יש לנו הרבה יותר אפשרויות ל-PASATIEMPO, להעביר את הזמן, מאשר היו לסבתות שלנו. אנחנו יכולים לשמוע כל יום הרצאה בטיקוטין או במועדון, יכולים לשחק ברידג', לרקוד ריקודי עם, לשיר במקהלה, לשחות, לצלוח את הכינרת, אפילו להשתתף בטריאטלון. שלא לדבר על המיוחדים, שמתחילים לצייר בגיל 90 כמו דודתי, עושים תואר שני בארכיאולוגיה בגיל 80 וכותבים מחזות שאיש לא קורא.
אם כבר אני מתכתב עם הזקנה, מדוע שלא אתכתב עם הנער בן ה-17 שכתב על הזקנה ויעודי בחיים את הדברים הבאים, לפני שישים שנה בדיוק: "קראתי את מותו של איבן איליץ' של טולסטוי בצרפתית ואני מגיע למסקנה שהעיקר בחיים הוא הבריאות. כעת כשאני בריא פחות או יותר אין אני מדבר על נושא זה, אך אל לי לשכוח את יסורי בשעת מחלות וכאבי. יסורי הנפש הם בעלי ערך, אך ליסורי הגוף אין כל ערך. על כן תפילתי ותקוותי היא שאהיה בריא כל חיי, אפילו אם לא אתקדם כלל בחיים, כי העיקר בחיים היא הבריאות. טולסטוי מתחיל להטריד אותי, הוא יותר מדי צודק. כזה טיפוס הוא מסוכן לחברה, מסוכן לשמוע או לקרוא אותו. על כן טוב עשתה החברה שעשתה לו צרות בעודו בחיים. האסון הגדול ביותר אתו שהוא צודק ודובר אמת.
למי להאמין?
דוברי אמת מסוכנים לחברה, על כן צריך להוקיע אותם. זאת קובע ג'ונסון במאמרו ON TOLERATION. החברה תוקיע טיפוסים כאלה מבלי שאתערב. האם ארצה לתקן את המוסר של החברה המודרנית, כפי שטולסטוי עושה? אך למה שאעשה זאת? מדוע אומר לחברה מה לא לעשות? האם אני חייב להאמין לטולסטוי? הרי אפיקוריאוס אמר הרבה לפניו שצריך ליהנות מהחיים ולמה שאאמין לטולסטוי ולא לאפיקוראים? אומנם החוש הפנימי שלי אומר לי כי רעים חיים אלה, אך אל לי לשכוח שחוש זה נולד מהחינוך שקיבלתי וכי מי אומר שהורי צודקים? איש לא יכול לקבוע מי צודק.
אחד העם מביא שתי השערות ב"בשר ורוח" אך לא מחליט איזו מהן היא הטובה. אעשה משהו רק אם אהיה בטוח שעלי לעשות זאת, או כפי שאומר ג'ונסון: If I have a particular delegation from heaven . הרי זה רק אם אהיה עשיר או תהיה לי עמדה חשובה, או אהיה משכיל גדול, או כל דבר דומה. בתור פקיד לא אעשה כלום. שמא אהיה נביא אך אין לי מה לנבא. חסרה לי לנבואה השליחות השמימית ועד אז עלי להשתדל לעשות קריירה. זה יעסיק את מחשבתי רוב הזמן ולא יהיה לי זמן לעשות את חשבון הנפש, וגם אם אעשה את חשבון הנפש - כל עוד אין לי ייעוד מסוים להטבת הרוח, אעשה הכל להטבת הבשר!!! אעשה הכל להטבת תנאי החומריים. אחיה חיים חומריים שאננים בכדי להיות לבסוף פילוסוף ולהורות לאנושות מה תהיה דרכה. רק על-ידי התרוממות הבשר אוכל להגיע לידי התרוממות הרוח. מוזר, לא?! אך הגיוני. לכן לא אמשיך לקרוא את טולסטוי ופילוסופים אחרים.
אם אגמור במידה מספקת את השכלתי - מחזות, שירה, מוזיקה, אמנות, ספרות יפה וכו' - אז אתפנה מחדש לטולסטוי ויתר חבריו ואקבע אם אמשיך בדרכם. מלבד זאת זה הדבר היחידי שאוכל לעשות כיום, כי אפילו אם אני מסכים עם דרכו של טולסטוי, מה אוכל לעשות בהיותי בן 17. אני חייב להיות הרבה יותר מבוגר בכדי להשפיע ולו במקצת על החברה. וחוץ מזה כלל ידוע הוא כי צריך לטעום טעם חטא בשביל לדעת מה טוב! ואני עוד לא טעמתי טעם חטא וכבר אני יודע או מתיימר לדעת מה טוב?! הכל כמובן אם אסכים עם טולסטוי שצריך לחיות חיים של פרישות (היו לו 11 ילדים והוא הגיע להשקפתו זאת כאמור רק בגיל 59). לא אכנס עתה לעולם הפילוסופיה, זה מוקדם מדי!! וזה גם מזיק לחשוב כעת מחשבה רצינית. אך שמא מחשבה זו עלולה להציל את חיי שאחרת יתבזבזו ריקם.
אם אחשוב מחשבה רצינית בכל זאת לא אוכל לפעול דבר. אתייסר כיוון שאדע שמחשבתי נכונה ואיני יכול לעשות דבר להפצתה ולמה לי יסורים? טוב לחיות בטשטוש עד אשר אגדל ואהיה נכון לפעול, בגיל 60-55. זה גם הגיוני שמחצית חיי אחיה את חיי הבשר והמחצית הבוגרת יותר - חיי רוח. יש ויש ערך לדפים אלה לעתיד. על כן חשוב מאוד יומן זה. איני חושב שרבים הנערים החושבים כמוני, אך אל לי לקבל רגשי עליונות". אני נשבע שלא שיניתי מילה בדברים אלה, שיגיליתי שוב רק לאחרונה בקוראי את יומן הנעורים שלי, אך היו בוודאי קיימים בתת מודע שלי. מצמרר להיווכח איך הנער בן ה-17 קובע ב-1961 את התנהגות הגבר בן ה-57 שמפרסם את הספרים הראשונים שלו ב-2001, ודבריו תקפים אף כיום ב-2021, כאשר אני בן 77, אחרי שישים שנה שחלפו ביעף.
כיוון שזו אגרת לזקנים ומה לעשות, אנו שואלים את עצמנו מדי פעם על המוות ומה שמעבר לו, אביא שוב ציטוט מתוך יומן הנעורים שלי, בקיץ 1961, רגע לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה: "איני מפחד מפני המוות. אני מפחד מהיסורים שלפני המוות. אם אמות פתאום זה לא יעשה לי כלום. כמובן שאעשה הכל בכדי שזה לא יקרה לי, כי איני פחדן ונוטש את המערכה כבר בהתחלה. אבל אם חס וחלילה זה יקרה לי לא אצטער. אני אדיש כעת, בגיל 17.5 כלפי המוות וודאי וודאי על מה שאחרי כן כי אני סבור שאין כלום. אם המוות יבוא אלי ולא אוכל לעשות דבר לסלקו, אדרבה שיבוא.
עקרון שווי המשקל
אני אקבל את פניו איתן ויציב. כך אני אומר כשהמוות נראה רחוק ממני. נראה מה אומר כשיהיה קרוב אלי. אם המוות יבוא אז אלך לאין. כיוון שסכום הצער והשמחה שווה בחיים, לא אפסיד כלום אם אמות, ואז לא יהיה לי לא צער ולא שמחה. אני מפחד מפני יסורים ומחלות, זה כן. כעת אני חושב שבכל זאת עדיפים היסורים כיוון שהאושר יבוא אחריהם לפי עקרון שיווי המשקל. החיים זה + ו -, שבסיכומו של דבר נותנים 0. המוות זה 0 תמיד. אך אין המוות מטריד אותי ביותר כעת. עוד אין נפש אחת שיקרה לי בעולם עד כדי כך שאצטער על מותי ועוזבי את החיים. שום דבר לא קושר אותי אל הבית, אל העיר ואל העולם".
טוב, התבגרתי מאז בדיוק בשישים שנה, אבל גם כיום איני מפחד מהמוות, אם כי אני אעשה כל דבר למונעו בגלל הצער שהוא יסב לאשתי, ילדי ונכדי, לאחדים מחברי, קוראי ותלמידי, וגם לי... מה שברור, לא נהגתי בחיי על-פי האימרה בלאדינו PENSANDO POR LA VEJEZ NO GOZAMOS LA MANSEVEZ, בחושבנו על הזקנה לא נהנינו בצעירותנו. מעולם לא דאגתי מה יקרה לכשנזקין, ורק דאגתי שיהיה לנו מספיק חסכונות בכל תרחיש, ומעבר לכך חילקתי כל מה שהיה לנו. רק בקשה קטנה יש לי - לא להישאר אלמן, כי הכי עצוב להתחיל פרק ב' אחרי האפילוג. אלה אם כן "תמונות מחיי זקנה", עם הרבה פחות כישרון מאינגמר ברגמן, חגי לוי, טולסטוי, בלזק, שיקספיר... והסבתות. אם תובנות אלה עזרו ולו במעט לקוראים היקרים להזקין בכבוד - דיינו!
